בעוד שבתי החולים בארץ ממשיכים לטפל באלפי פצועי המלחמה, בהפטרת השבת אנו למדים מסיפורו של אלישע ובנה של השונמית לקחים עוצמתיים על ריפוי, ניסים והאחריות שלנו כלפי הפצועים.
השונמית הנואשת ממהרת למצוא את הנביא אלישע, אותו נביא שבירך אותה בנס האימהות – אלא שכעת מוטל בנה הצעיר על מיטתו ללא רוח חיים. כשמגיע אלישע לביתה, הוא עושה דבר-מה בלתי-צפוי. במקום להתפלל או לברך את הנער מרחוק, הוא נוקט פעולה ישירה: הוא עולה למיטתו, נשכב על הנער, ונושם לתוך פיו עד שגופו של הילד מתחמם. אט אט – באורח פלא – חוזר הנער לנשום ושב לחיים.
שיטת הריפוי שבה בחר אלישע, המדמה את זו של מורו ורבו אליהו הנביא במלכים א' פ' י"ז, מתמיהה. גם שם, כשבנה של אלמנה מצרפת (עיר ליד צידון) חלה, אליהו "השתטח" עליו, כלומר נשכב על גופו והתפלל לקב"ה עד ששבה נפשו. מהסיפור כפי שהוא מופיע בהפטרתנו, לא ברור מדוע צריך אלישע להצמיד את פניו וגופו לנער השונמי. בניסיון לענות על הקושי, מציע הרב דוד קמחי (רד"ק, מלכים ב', ד:ל"ד) שני פירושים, שכל אחד מהם מכיל תובנות, שרלוונטיות לנו גם היום ולפצועים והפצועות שבקרבנו.
אחד הפירושים של רד"ק הוא תיאולוגי - שאף שכוחו ויכולותיו של ה' אינם מוגבלים, הוא עדיין מעדיף שגם ברגעים מסוימים בתולדות האנושות שבהם יש צורך בהתערבות אלוקית, שתהיה השתלשלות האירועים כמה שיותר טבעית ושסטייתה מדרך הטבע תהיה מצומצמת ככל הניתן. לשיטתו, הסיבה למעשיו של אלישע ברורה - אלישע בסך הכול פעל על פי גרסה מוקדמת או אבטיפוס של הנשמה מפה לפה, תוך שימוש בנשימותיו ובחום גופו להחייאת בן השונמית.
גם אנחנו היינו עדים למספר רב של ניסים רפואיים במהלך השנה החולפת במסווה של פרוצדורות רפואיות שגרתיות. חיילים ואזרחים שנפצעו ושחייהם היו תלויים על בלימה ניצלו בחסדי ה', אך הנס נגלה רק לעיני מי שחיפש לראות את ההתערבות האלוקית, והתבונן אל מעבר לצוותים הרפואיים המוכשרים, לניתוחי החירום, לתרופות החדשניות וליתר הטיפולים. בעוד שהנהלים שעל פיהם פועלים הרופאים, האחיות והחובשים אינם מנוגדים לחוקי הטבע, הרי שעבודתם היא במקרים רבים לא פחות מניסית.
הסיפור על אלישע מזכיר לנו לחפש תמיד את הניסים ולהיות אסירי תודה לה', כמו גם לאותם רופאים, אחיות וחובשים שעבודתם אפשרה לפצועים כה רבים לשרוד, להחלים, להתאושש ולשוב לחייהם הקודמים, לפחות באופן חלקי, אם לא באופן מלא ואף ביתר שאת מבעבר.
ועם זאת, לצערנו, גורל זה לא היה נחלת הכול. מתוך כ-12,000 חיילים פצועים שטופלו בבתי החולים ברחבי הארץ מאז השבעה באוקטובר בשנה שעברה, רבים יעברו עוד דרך ארוכה עד להחלמתם. חלקם לומדים לחיות עם פרוטזות או ליקוי ראייה, ואחרים טרם חזרו לנשום בכוחות עצמם. פירושו הנוסף של רד"ק למעשיו של אלישע בעת שריפא את בנה של השונמית, מכיל תובנות ולקחים רבי-ערך הנוגעים לאופן שבו עלינו להתייחס לאותם מטופלים שעודם עוברים מסעות ארוכים ומייגעים אל עבר ההחלמה, ובהם אלה שמצבם טרם הוברר. הוא מציע שקרבתו הפיזית של אלישע לנער קיימה, למעשה, עיקרון הלכתי שלפיו כאשר מתפללים על אדם שנמצא במצוקה, הנוכחות הפיזית מעצימה את ההזדהות וממקדת את תפילתו של האדם. הגישה הזו למצוות ביקור חולים משותפת לרד"ק ולמפרשים אחרים (כדוגמת רמב"ן בחיבורו "תורת האדם שער המיחוש"), ולפיה, קרבה פיזית לחולה מעצימה את התפילות שמתפללים עליו.
בדומה לאלישע, עלינו לשלב אמונה בניסים עם פעולה ישירה בעצמנו. מגני עמנו הפצועים אינם זקוקים רק לתפילותינו; הם זקוקים לנוכחותנו, לתמיכתנו ולמחויבותנו שנצעד לצידם בדרכם הארוכה אל עבר ההחלמה. זהו עיקרון שאנשי המקצוע בתחום הרפואה מכירים בו היום. מחקרים מראים שכאשר ישנם מבקרים לצדם של מטופלים, הם מחלימים מהר יותר; וכאשר מטופל אינו זוכה לביקורים, מצבו פחות טוב בהשוואה למטופל שכן זוכה למבקרים. בתור אלה שזכו להגנה בזכות ההקרבה של אותם פצועי מלחמה, מחובתנו לכבד אותם בקיום מצוות ביקור חולים – להגיע באופן אקטיבי ולשפר את תנאי ההחלמה שלהם. בכך שנהיה שם בשבילם, לא רק נסמוך על הנס, אלא אף נעזור לו לקרות.
הכותב הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון'