בהתגלות שחווה ישעיהו, המתוארת בהפטרה לפרשת יתרו, ממלאים השרפים תפקיד ראשי בנבואתו על העולם של מעלה.
הם מקיפים את הכיסא שעליו יושב הקב"ה ומשבחים אותו – "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כׇל־הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", הם קוראים – אותן מילים שאנו אומרים מידי יום בקדושה. המלאכים מתקיימים בעולם מושלם, בו הם יכולים לומר בביטחון, שכבודו של הקב"ה נוכח ומתבטא בכל פינה של המציאות.
זו הסיבה שישעיהו חש שלא בנוח ולא שייך בעולם של מעלה. הוא משתף בתחושותיו את השרפים ואומר: "אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי" (ישעיהו, ו:ה).
הנביא, שהגיע מעולמנו הפגום והפגוע, חש שאין הוא ראוי למחזה המושלם שנגלה לעיניו ולאוזניו בראותו ובשומעו את מקהלת המלאכים, עד שאחד השרפים מטהר את שפתיו ומאפשר לו לדבר בשם ה'.
חוסר ההתאמה הזה שבין נקודת המבט האנושית והמלאכית ממלא תפקיד מפתח בתיאור מתן תורה על פי חז"ל, אם כי בהיבט שונה לגמרי. אף שבגרסה המובאת בתורה לא מופיע שום מלאך, החכמים מספרים שגם במעמד הר סיני מתעמת משה עם המלאכים.
ואולם, בעימות של משה, אותו חוסר התאמה מדגיש מדוע מוכרח ה' לתת את התורה לעם ישראל. כשהמלאכים מבחינים שמשה הגיע לשמים, הם מתנגדים לתוכניתו של הקב"ה למסור למשה את התורה: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו?" אמר להן: "לקבל תורה בא". אמרו לפניו: "חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?".
במקום לענות לטענה שמעלים המלאכים, מזמין הקב"ה את משה עצמו לשאת דברים לפניו ולפני המלאכים: אמר לפניו: "רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה?" "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמר להן: "למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב, מה כתיב בה?" "לא יהיה לך אלהים אחרים". "בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים? שוב, מה כתיב בה?" "זכור את יום השבת לקדשו". "כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב, מה כתיב בה?" "לא תשא". "משא ומתן יש ביניכם? שוב, מה כתיב בה?" "כבד את אביך ואת אמך". "אב ואם יש לכם? שוב, מה כתיב בה?" "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב". "קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?" מיד הודו לו להקב"ה [שקיבל את ההחלטה הנכונה כשבחר לתת לעם ישראל את התורה]. (שבת, דף פ"ח ע"ב).
אכן למעלה בשמים מתקיים עולם מושלם, עולם מלאכי שבו הכול טהור ומושלם. אך לא לכך נועדה התורה. התורה נועדה להדריך אותנו כאן, בעולם שלנו, שבו אנו חוטאים ומפחדים ומקנאים, שבו שוררים בינינו יחסים סבוכים, ושבו מצטברות שכבות על גבי שכבות של כאב ובלבול אין-סופי. אנחנו לא שרפים ולא מלאכים. בני האדם מעולם לא נועדו לחיות במרום, וגם התורה לא. גם אם הנביאים שלנו הצליחו לחזות בעולם של מעלה, תפקידנו הוא להתמודד עם החיים שניתנו לנו כאן, עלי אדמות.
נדמה כי התהום הפעורה בין השמים והארץ עמוקה במיוחד בימים אלה. עסקת החטופים כרוכה בהחלטות שאף אחד מאתנו לעולם לא היה רוצה לקבל. איך ניתן לאזן בין האיום המוחשי על חיי אחינו ואחיותינו הנמצאים בשבי ובין הפגיעה העתידית במי מאתנו או ברבים מאתנו בעקבות שחרורם של רוצחים מורשעים? איך ניתן לשקול את אימת משפחות החטופים ויגונן של המשפחות השכולות כנגד נחשול הכאב, הפחד וחוסר הוודאות המציף כל אחד ואחת מאתנו בפרשת דרכים זו?
אנו מתמודדים עם קושיות שמלאכים לא יחלמו עליהן לעולם, עם אתגרים שנדמה כי מטשטשים הם את כבוד האל שאנו מאמינים, למרות הכול, שממלא את העולם כולו. ובדיוק בשביל רגעים כאלה ניתנה לנו התורה – שתדריך אותנו בעת צרה וצוקה. אני מעז לומר שגם ברגעים שבהם קשה עד בלתי אפשרי להאמין, התורה ממשיכה לשמש כמפת דרכים המובילה אותנו אל עבר הערכים שלאורם אנו רוצים לחיות.
ובעודנו הולכים לאורה, מי ייתן ונתברך במילים שנאמרו ליתרו בפרשת השבוע: "אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹקים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (שמות, י"ח:כ"ג).
הכותב הוא נשיא וראש רשת מוסדות 'אור תורה סטון'