האנטישמיות העולמית והסטנדרט הכפול שדורשים מישראל, בולטים עוד יותר בעקבות המלחמה: מהאשמת ישראל בפשעי מלחמה בבית הדין הבינלאומי בהאג, דרך הלחצים להפסיק את הלחימה בלבנון (קריאות שלא נשמעו כשעשרות אלפי ישראלים יצאו לגלות בתוך ארצם), ועד ההפגנות באוניברסיטאות בארה"ב בהן שוללים את זכות קיומה של ישראל.
מה עומד מאחורי שנאת ישראל שהעיוות וחוסר היושרה שבה צורם כל כך?
בחג הסוכות מתבררים היחסים שלנו עם אומות העולם, אבל לכאורה הוא כולל בתוכו מגמות סותרות: מצד אחד הוא החג שמייצג את מימוש המימד האוניברסלי: אנו מקריבים 70 פרים כנגד 70 אומות העולם; ובסוכות עתידים העמים לעלות לרגל לבית המקדש ולקבל ממנו ברכה (זכריה יד, טז).
אך מן הצד השני יש בו מימד של התכנסות לאומית: ראויים ישראל לשבת בסוכה אחת, אך הגויים לעתיד לבוא נבחנים במצווה זו ומבעטים בה (ע"ז ג ע"א); ההפטרה בשבת סוכות עוסקת במלחמת גוג ומגוג, בה מודגש העימות בין ישראל לעמים; ובסיום החג מגיע שמיני עצרת – בו רק ישראל נשארים לחגוג עם הקב"ה. אם כן, כיצד שני הצדדים של החג מתיישבים זה עם זה?
נראה שהתשובה לכך מצויה במקרה המרתק הבא: פרופ' זאב צחור, שהיה נשיא מכללת ספיר, סיפר בריאיון שבביקור אקדמי באנגליה, הופתע משלילת הלגיטימציה של ישראל בקרב עמיתיו. כאשר תמה בפניהם: "מדוע אתם כל כך מתנגדים לישראל?" הם ענו לו את התשובה המדהימה הבאה: "חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה... היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם".
כלומר, בזמן שאנחנו מנסים להוכיח לעולם עד כמה אנחנו 'עם נורמלי' ובדיוק כמו כולם, מתברר שדווקא זו הסיבה שמגבירה את השנאה כלפינו. אם אתם בדיוק כמו כולם, אז מדוע אנחנו צריכים את כאב הראש הנוראי שאתם יוצרים במזרח התיכון ובעולם כולו?
כך גם ניתן להבין את אחד מהפסוקים המפורסמים בנוגע ליחסי ישראל ואומות העולם: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט). ההסבר הרגיל מפרש שאיננו צריכים להתחשב כלל באומות העולם, אך הנצי"ב מוולאז'ין בפירושו העמק דבר, מפרש את הדברים באופן עמוק יותר: כאשר עם ישראל לבדד, כלומר, שומר על ייחודיותו הלאומית, הוא שוכן במנוחה ובכבוד "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו. ובגוים - כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם: לא יתחשב. אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם".
דווקא כאשר עם ישראל מנסה לחקות את אומות העולם במקום לשמור על תפקידו הייחודי, זה מוביל לתופעה של זלזול העמים בנו, ומבחינתם הוא מאבד את זכות הקיום האנושית שלו. וכאשר הוא שומר על זהותו, הם מסתכלים עליו בהערכה ובכבוד. כפי שכתב הרב קוק: "אם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל" (אורות התחיה ה).
ואכן אנו רואים כיום את התופעה המטרידה – שככל שהמדיניות הישראלית מנסה לרצות עוד ועוד את מדינות העולם, והיא אף לוקחת על עצמה סטנדרטים מחמירים במיוחד (למרות ההשלכות הקשות על חיילינו ואזרחינו), באופן אבסורדי הלחץ הבינלאומי כנגדה רק הולך וגובר.
זהו סוד הכפילות שמצוי בחג הסוכות – החג האוניברסלי ביותר במעגל השנה, בו אנו פונים לאומות העולם, מדגיש בפנינו שאל לנו לשכוח שהדרך להשפעתנו על האומות, נעוצה בחיבורנו ללאומיות הישראלית, שבה טמונה בשורתנו המיוחדת לעולם.
דווקא כשנהיה אנחנו (מצוות הסוכה ושמיני עצרת), ונדע להילחם ולנצח את אויבינו החפצים בהשמדתנו (מלחמת גוג ומגוג), נוכל להשפיע לטובה על שאר העמים (70 פרים), והם יעריכו אותנו וירצו בקרבתנו (עלייתם לרגל בסוכות לעתיד לבוא). במהרה בימינו, אמן.
הכותב הוא ראש מכון עולמות, ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה, וראש בית המדרש בקריה האקדמית אונו. מתוך המאמר שיפורסם בעלון 'מצב הרוח'