דאגלס מארי, העיתונאי הבריטי אוהב ישראל, סיפר שחבר יהודי אמר לו שלפי התורה אסור לשמוח כשהאויב מושמד ("בנפול אויבך אל תשמח"). מארי הגיב על כך כשהוא מחוייך: "אני לא יהודי, אז אני לא צריך לשמור על הכלל הזה".
האינטואיציה הבריאה מזדהה הרבה יותר עם תגובתו של מארי. ואכן, חיסול רב המרצחים סינוואר ועוד לפניו חיסול נסראללה, הובילו לאחדות חריגה אפילו בין אולפני החדשות השונים.
האם גישת היהדות לא מאפשרת לשמוח כאשר רשעים גדולים כאלה מחוסלים?
לשמוח בלי להתנצל
האמת שונה לחלוטין. השמחה הספונטנית והמתפרצת של עם ישראל במות הצורר הרשע סינוואר, מבטאת בריאות נפשית, יושרה מוסרית, ואת צו היהדות, שנאמר "בַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי יא, י).
עם ישראל אמר את שירת הים בעקבות טביעת המצרים, ותוכן השירה מתרכז במפלתם. כך גם שירת דבורה - בה משבחים את יעל על החיסול הממוקד שביצעה בסיסרא.
מי שחפץ בטובת העולם, שמח כאשר גורמים הפועלים להחרבתו מפסיקים להתקיים, שהרי "באובדן אלה יתישב העולם יותר, כמו שפירות הכרם מתרבים וטובים יותר בסילוק הקוצים ממנו" (ספר החינוך לד).
הפסוק הוצא מהקשרו
"בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" (משלי כד, יז), לא נאמר בנוגע למחבלים ארורים ודומיהם, אלא לסכסוך אישי שקיים בין שני ישראלים. לכן משתמשים במילה שמבטאת איבה אישית "אויבך", ולא "רשעים". כך מוסבר במדרש, והוא חותם בהנחיה המעשית: "באותן המבקשים לעשות רעה לישראל חבירו שהם רשעים גמורים - מותר לשמוח ברעתן" (תנא דבי אליהו רבה יח). ומי ש"מצטער על צער רשעים שהיו אכזרים" זו שחיתות מוסרית (ע"פ ספר חסידים תרז).
שירת המלאכים
ומה בנוגע לדברי חכמים "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" (מגילה י ע"ב).
ההסבר הפשוט הוא שאמנם למלאכים נאסר לומר שירה על טביעת המצרים, אך כפי שראינו עם ישראל אמר את שירת הים, ואנו חוזרים עליה כל יום בתפילת שחרית.
אך אם מתבוננים במקורות, נבחין שלפי רובם המוחלט "מעשה ידי" אלו בכלל ישראל שהיו בסכנת טביעה: "ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני?" (מסכת סוטה לז ע"ב). לפי זה הביקורת על המלאכים היתה: כיצד אתם חושבים לשיר את שירתכם הקבועה, כאשר "בניי נתונים בצרה"? (תנחומא בשלח יג). ממילא, כאשר עם ישראל יצא מכלל סכנה, המלאכים הצטרפו לשירתם על טביעת המצרים: "ולא ישראל בלבד אמרו שירה לפני המקום אלא אף מלאכי השרת" (מכילתא דרבי ישמעאל טו, א).
מה האסטרטגיה?
עלינו לזכור שהניסיון מראה שגם למחבלים הגדולים ביותר נמצא מחליף. אנו יודעים ששמחתנו המוסרית והצודקת בחיסול הרשעים הללו, היא עדיין לא שמחה מלאה ושלמה.
האסטרטגיה הישראלית חותרת לתיקון העולם, ובשביל כך לא מספיקה מדיניות של 'כיסוח הקוצים'. צריך טיפול שורש - שבאותם מקומות שצמחו ערוגות הרשע, ניטע במקומם ערוגות של צדק וחיים מוסריים וטובים.
מכל ניסיון העבר שלנו, יש לכך רק משמעות ריאלית אחת – התיישבות יהודית. זה נכון מבחינת תודעת ההפסד של אויבינו, שרק בכך הם רואים כישלון; זה נכון מבחינה ביטחונית, על מנת למנוע את הטבח הבא; וזה ודאי נכון מבחינת תפקידנו כלפי העולם, שיכול להתממש רק על ידי הקשר הייחודי שלנו לארץ ישראל: "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ - הגיע זמן של ערלה שתזמר, הגיע זמן של רשעים שישברו... הגיע זמן בית המקדש שיבנה" (שיר השירים רבה).
אז נאמר לידידנו, דאגלס מארי: חברך היהודי הטעה אותך בהבנתו השגויה. עם ישראל שמח מאוד בחיסולם של הרשעים. אבל איננו מוכנים להסתפק בכך, אנחנו מבקשים ניצחון מוחלט ושמחה שלמה. חיסול הרע, ועשה טוב.
הכותב הוא ראש מכון עולמות, ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה, וראש בית המדרש בקריה האקדמית אונו