היום שמעתי סיפורי קרב מיד ראשונה.
סיפורים על לחימה עזה, על מילואימניקים שנותנים כל-כך הרבה. והפער הזה, אל מול כנס החורף של הכנסת שנפתח היום ובמהלכו הקואליציה תנסה לקדם את חוק ההשתמטות - לא חוק הגיוס - הוא בלתי נתפּס.
נדמה שאין ניתוק גדול יותר מִממשלה שרוצה להעביר חוק כזה אל מול עורף חזק, אמיץ ולוחם, שרבים מבּניו וּבנותיו מקריבים עצמם כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן, וּבבטחה. זו לא פחות מיריקה בפרצוף של כל אותם חיילי מילואים שמוסרים את נפשם, כל אותן משפחות שכבר אינן שלמות.
שבע מאות-שבעים-ואחד חיילים נפלו בַּקרב בשנה האחרונה, בהם גם חיילים דתיים רבים. הם יצאו להילחם, ספרא וְסַיַיפַא, ביד אחת תלמוד וּבשנייה נשק. החיילים, ולא משנה מאיזה מגזר, הם הגיבורים האמיתיים שעושים את רְצון ה׳ כי התורה היא זו שמצווה זאת ובמלחמת חובה, כמו זו שאולצנו להילחם בה, שום דבר לא נעשה. שם במסכת סוֹטה, כתוב שאליה כולם יוצאים למלחמה כזאת, אפילו חתן מֵחדרו וְכלה מֵחופתה. אבל החרדים לִדבר ה׳ לא? איפה זה כתוב? למעשה, כל ערך יהודי מנוגד לַחלוטין לאי גיוס בשעה זו. כל כך הרבה ערכים יהודיים: ערבות הדדית, קהילתיות, מה ששנוא עליך, ואהבת לרעך כמו, ועוד.
איבדנו מבּין טובי בנינו גם אנשים שכל עניינם היה תורה, התורה הייתה כל החיים שלהם, וְלִשמה הם הסתערו ללא חַת. כמו הרב אבי גולדברג זכרו לברכה, האיש המתוק הזה שפגשנו בִּלבנון לפני שבועיים.
חברי הקואליציה, תסתכלו לִשמונת היתומים שלו בעיניים, לכל יתומי הלוחמים ורק אז תצביעו.
כולנו קיבלנו תורה אחת במעמד הר סיני ואומנם יש לה שבעים פנים, אבל יש לנו רק ארץ אחת.
ואתם החרדים, בבקשה, אל תוציאו עצמכם מן הכלל. בבקשה, תתגייסו.