מאמץ ממוקד

אני נוראי בתפילות יום הכיפורים. אני לא יודע אם אני מצטיין בשאר ימות השנה, אבל הצום הורס לי את הריכוז.

אני מבלה את רוב היום במחשבה על כמה אני רעב ועייף, במקום להתעלם מהגופניות שלי, כפי שמצופה. אבל השנה זה היה שונה. משהו השתנה בי וסוף סוף מצאתי את הכוונה שהייתי זקוק לה.

הבוקר התחיל כרגיל. במהלך חזרת הש"ץ של מוסף, המחשבות שלי נדדו, וחשבתי על כמה אני כבר רעב וכמה אהיה עד סוף היום. לפתע הייתה לי הארה: השעה הייתה 11:00 בבוקר. בכל שבת רגילה, בשעה הזו, עוד לא אכלתי כלום. אז לא הייתה לי סיבה להיות מוצף בתחושת רעב.

ההבנה הזו מייד מיקדה מחדש את חוויית התפילה שלי. התחלתי לחשוב על רעיונות כמו “אדם אחד/קול אחד יכול לשנות”. למרות שאני נאבק ביעילות התפילה, משהו עלה בי שגרם לי להרגיש שהתפילה שלנו יכולה באמת לעזור לחטופים ולחיילים שמקריבים את עצמם כדי שנוכל לקיים את תפילות החג.

מכיוון שהחגים השנה היו מאוחרים, ההפסקה לפני מנחה הייתה קצרה. הצלחתי רק לעצום את עיניי למשך שעה. אני נוטה להתעורר מטושטש מתנומות קצרות כאלו, וזה בדיוק מה שקרה. נדרש ממני הרבה מאמץ להתגבר על העייפות, אבל כשנעמדתי לנעילה כבר אספתי כוחות. תפילת נעילה, התפילה האחרונה ביום כיפור, נקראת כך משום שאנחנו מדמיינים את שערי שמיים ננעלים כאשר תפילותינו מגיעות לסיכום. זו ההזדמנות האחרונה שלנו להתחנן בפני ה’ על מה שאנחנו צריכים – אם זה סליחה או משהו אחר.

דימוי מסוים ליווה אותי לאורך כל היום. ממש לפני החג, ידידה שלנו היתה בקשר עם רייצ׳ל גולדברג-פולין, שאיבדה את בנה הירש, אחד מהחטופים שנרצחו אחרי שהיה בשבי במשך כמעט שנה. החברה שלנו שיתפה את רחל בדימוי שהיא חזרה אליו שוב ושוב, של הירש עומד ליד ה’ בשעה שהשערים ננעלים. ממש לפני שהם נסגרים, הירש מניח את רגלו בין הדלת למשקוף ואומר לה’: “אתה לא סוגר את השערים עד שתעניק להם את כל מה שהם מתפללים עליו לשנה הקרובה ולשנים הבאות”.

כאשר חזרת הש"ץ של נעילה התחילה, מחשבותיי נדדו לשנה הקודמת ולכך שאנחנו עדיין בעיצומו של המאבק הממושך הזה. בכל פעם שהחזן הגיע למילה “שבי”, קולו נשבר כאילו הוא על סף דמעות. היו הדהודים של בכי ברחבי בית הכנסת. זה הרגיש כאילו כל הקהל כאחד מתחנן לשובם בשלום של אחינו ואחיותינו.

כשהגענו לקטע האחרון של החזרה, חשש החל לעלות בי. מאז שהתחיל המלחמה, אני נאבק עם התפילה לשלום. לא רק כי זה מרגיש לא מתאים בזמן מלחמה, אלא גם שהמנגינה שרבים משתמשים בה נשמעת לא קשורה. רבים שרים ניגון עליז לפסקה זו, וזה פשוט נשמע לא מתאים. חששתי שסיכום כל יום התפילה יהיה מוצף בניגון קליל כזה.

אבל החזן התחיל במנגינה הרבה יותר איטית ושקטה. בהתחלה לא זיהיתי אותה כי מעולם לא שמעתי אותה על המילים האלו. ואז כל הרגשות של היום הציפו אותי. המנגינה הייתה "התקווה". זה היה בדיוק מה שחיפשתי כל הזמן, אפילו מבלי לדעת את זה.

התפללתי בכל הכוח שלי. התפללתי לשובם בשלום של החטופים והחיילים שלנו. התפללתי להצלחת המלחמה ההגנתית שלנו. אפילו התפללתי על דברים שאני בדרך כלל לא – לנפילתם של אויבינו. הייתה לי תחושה ילדותית שנוכל להדליק את הטלפונים שלנו רגעים אחר כך ולגלות חדשות טובות. ובזמן הזה דמיינתי את הירש מחזיק את השערים פתוחים בשבילנו, דורש מה’ להיענות לתפילותינו האחרונות העולות לשמיים.

אני לא מאמין שתפילות נענות באופן קבוע, לפחות לא בחיוב. זו הסיבה שאני מגביל בקשות ספציפיות בתחנוני. עם זאת, היה זה כאילו השגנו משהו ביום כיפור. כשהחג יצא ובדקתי את הטלפון שלי, לא היו חדשות משמעותיות באזור שלנו.

אבל כשנודע לנו על חיסולו של יחיא סינוואר כמה ימים לאחר מכן, לא יכולתי שלא לחשוב שיש לנו קשר לזה. אולי זה אפילו היה בזכות הירש.

הכותב הוא רב, עורך חופות ומוהל המבצע בריתות וגיורים בישראל וברחבי העולם. הוא גר באפרת ומייסד ארגון “מגן הברית” המגן על קיום מצוות ברית המילה ועל הילדים העוברים אותה.