אמש אושרה הצעת חוק איסור העסקת עובדי הוראה ושלילת תקציב ממוסדות חינוך עקב הזדהות עם מעשה טרור או עם ארגון טרור.
החוק צודק בכל קנה מידה ויישר כוח למוביליו, אך בראיה כוללת, יד ימין אינה רואה מה עושה יד שמאל - בחדר הסמוך של ועדת הכספים: מאז הקמת הממשלה הנוכחית גדל תקציב המוסדות הקיצונים שבחברה הערבית ובפרט באלו שבמזרח ירושלים, ולפי התקציב שעתיד לעבור בימים אלו, אך כרגע עוד לא פורסם, ימשיך גידול זה המוערך במאות מיליונים עד כמיליארד שקלים.
כיצד זה קורה? מערכת החינוך בישראל מחולקת בהכללה לשתי מערכות חינוך: מערכת ממלכתית ציבורית ומערכת חינוך פרטית (מוכר שאינו רשמי – מוכש"ר). מערכת החינוך הציבורית מפוקחת על ידי המדינה והיא כוללת גם למשל את החינוך הממלכתי ערבי, שאינו נמנה על חובבי ציון, אך תכניו נקבעים ע"י משרד החינוך הישראלי. לעומתו, על מערכת חינוך פרטית כמעט ואין פיקוח, אם בכלל.
לא לחינם, במדינת ישראל נעשו בעבר מהלכים רבים על מנת לחזק את החינוך הממלכתי לגווניו (כללי, דתי וערבי), לאפשר בהם מגוון רחב של סגנונות למידה וערכים, וכן הוקם חינוך ממלכתי חרדי – על מנת לקבע את האחריות החינוכית לכל תלמיד באשר הוא. בהתאם לכך, במערכת החינוך הערבית במזרח ירושלים הסתמנה בשנים האחרונות עליה במעבר לתוכנית הלימודים הישראלית ולמסלול הבגרות הישראלי במזרח ירושלים. את החיזוקים הללו ניתן לעשות רק כאשר יש יתרון תקציבי מובהק לחינוך הממלכתי, על פני תקציביו של החינוך המוכר שאינו רשמי.
ואולם, כאשר המדינה, כפי שקורה בשנתיים האחרונות, מגדילה את התקציב למוסדות המוכש"ר, הרי שהנהנים הראשונים מכך, הם גם מוסדות המוכש"ר, המוסדות ה"פרטים" בחברה הערבית.
מי שיעקוב בעשורים האחרונים אחר דיוני ועדות החינוך, או אחר עתירות משפטיות למען תקצוב המוסדות הפרטיים, יראה שהמאבקים הללו נעשו במקרים רבים בשיתוף פעולה הדוק שבין מוסדות חרדיים יחד עם מוסדות המוכש"ר הערבי. כלומר, כאשר המדינה מגדילה את התקציב למוסדות פרטיים בציבור החרדי, היא גם מגדילה את התקציב למוסדות הקיצונים שבחברה הערבית וממילא הם פועלים יחדיו, גם אם לא במכוון, להגדלת התקציב. כאשר למשל באחת הערים המעורבות הצליחו הורים להקים מוסד חינוכי דתי השייך למוכש"ר, התוצאה שההורים לא דמיינו, היתה בכך שהעירייה לא יכלה לסרב יותר להורים במגזר הערבי שדרשו גם הם מוסד פרטי. וכך קם לראשונה באותה עיר, בי"ס פרטי, בהנהגת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית.
מזה שנים שאני מצדד מעל במה זו, בחוסן שהחינוך הממלכתי- ציבורי מעניק עבור ילדינו, אך כעת אני מבקש לציין כי גם בהיבט הרגולטורי, כאשר מגדילים את תקציב המוסדות הפרטיים הרבה מעבר למקובל בעולם, הרי שגם מגדילים את ההקצנה בחברה הערבית ומסייעים בלי כוונה לאויבנו. יתרה מכך, המחשבה כאילו החוק החדש (והצודק) יסתום את הפרצה אינו אלא אשליה. ניסיון העבר מראה שבמקרה הטוב, מערכת האכיפה תצליח לשלול תקציב ממוסד אחד או שניים בשנה, והדבר אינו יסייע במניעת הסתה בעשרות רבות של מוסדות אחרים אשר יגדלו כתוצאה מהגדלת תקציבם.
דווקא כעת כאשר דתיים, חילונים ומסורתיים נלחמים יחד, עלינו להתחזק ברוח השיתופיות והאחריות הציבורית הנחוצים כעת יותר מתמיד. זה סוד כוחנו ולשם סדרי העדיפויות התקציביים צריכים להגיע – לחינוך ממלכתי ציבורי, הנמצא תחת אחריות המדינה ומאפשר לכל מגזר לבטא את אמונותיו. אם אנו בוחרים לחזק דווקא את החינוך הפרטי הלא מפוקח, המעודד חלוקה לעדות ומעמדות, בל נתפלא אם אנו מחזקים דווקא את החינוך המוסלמי הקיצוני. מי שרוצה ובצדק, להקטין את ההסתה במזרח ירושלים, יתחיל באי הגדלת תקציב המוסדות הפרטיים.
הכותב הוא מנהל "דור – המרכז לחינוך דתי"