"בחיל וברעדה - על בחירתו של טראמפ"

בשבת נחמו שנת 1920 (תר"פ) הגיע הנציב העליון על ישראל הרברט סמואל, לבית הכנסת החורבה בירושלים, עלה לתורה בשמו העברי אליעזר בן פנחס סמואל, וקרא את פסוקי הנחמה ואת ברכות ההפטרה. היה זה כשלוש שנים לאחר הצהרת בלפור.

וכך נכתב בעיתון הארץ (!) בתאריך יח אב תר"פ על ביקורו: "הקשר היפה שמצא הנציב בינו ובין שבת נחמו עורר ביחדות הירושלמית רגשי גאון לאומי ודתי גם יחד...כאשר אמר את המילים 'רחם על ציון כי היא בית חיינו' זלגו דמעות מעיני רבים ומר בן יהודה בתוכם".

שנה וחצי לאחר מכן ביקר הנציב בשביעי של פסח בבית הכנסת של קהילת הבוכרים בירושלים. כך נכתב בעיתון הארץ על ביקור זה: "הנציב העליון עלה שלישי לתורה. בין העולים לתורה והמנדבים היה מר נסים נחום אשר נדבר עשרים ושמונה לירות מצריות לפתיחת מי נחל הגיחון הנמצא במקום נסתר ואשר לפי הקבלה תלויה פתיחת הנחל בביאת המשיח".

התחושה בישוב היהודי הייתה, אם כן, שהבחירה דווקא בהרברט סמואל לנציב העליון היא מסימני הגאולה ממש.

אך לא חלף זמן רב והאכזבה הגיע. לצד דאגה לפיתוחה של הארץ, סמואל שניסה לרצות את ערביי ארץ ישראל ולהרגיע את הרוחות, מינה את אמין אל חוסייני לתפקיד המופתי של ירושלים והחל אף להגביל את העלייה לארץ ישראל. לאחר מאורעות תרפ"א הוא אף הורה זמנית להפסיק לגמרי את העלייה לארץ. פרס לטרור במובן המלא של המילה.

סביב סיום תפקידו היו שניסו לשכנעו להישאר בתפקיד (וכך עשה הראי"ה קוק זצ"ל) אולם רבים שמחו וראו בו כבוגד ברעיון הציוני. זאב ז'בוטינסקי כתב עליו דברים קשים והמשורר יעקב רימון כתב עליו: "אך לא הושיע, לא גאל, על דרכי תחיית הלאום העברי בארץ אבותיו הניח אבני מכשול, אבני נגף, בכייה לדורות".

כלפי מה הדברים אמורים? ככל שזה נוגע למדינת ישראל יש לנו, כך לכאורה, לברך על בחירתו של דולנד טראמפ. הנשיא המוקף בתומכי ישראל מושבעים, מי שהכיר בירושלים כבירת ישראל ומי שהכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן. אולם כולנו גם מודעים לאיש ולאופיו הבלתי צפוי ולחיבתו היתרה למנהיגים כוחניים, רשעי העולם ממש, כפוטין וכנשיא צפון קוראיה.

יתכן מאוד שעם ישראל הרוויח ממה שהתרחש הלילה בארצות הברית אך לאור הניסיון ההיסטורי כדאי מאוד שנהיה קצת יותר בענווה ובעיקר נתפלל ונתחנן לבורא עולם שיצליח דרכנו. כדאי להמשיך הבוקר לזעוק לה' 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך' ולהתפלל מתוך חיל ורעדה שה' יצליח דרכו ודרכנו, ופחות לצהול בביטחון, בשירה, בזמרה ובהודיה כאילו דווקא כעת המשיח עומד בשערי ירושלים.