הימים האלו הם ימים היסטוריים, ימים של פרשת דרכים, ימים של חששות ושל תקווה ובעיקר של סימני שאלה.
מה שבטוח הוא שהנשיא הנבחר בארה"ב הוא הרע במיעוטו. טוב עשה כל מי שטרח להנכיח את דעתו בקלפי כאזרח ארצות הברית. זה לא אומר שטראמפ חף מכל סממן של אנטישמיות. מציאות פוליטית האוהדת את מדינת ישראל באופן אותנטי ואמיתי - היא עדיין בגדר חלום רחוק.
בדיוק סיפרו היום בחדשות על הפוגרום שנעשה באוהדי הכדורגל הישראלים באמסטרדם ע"י צעירים מוסלמים, מתוך שתיקה ורפיסות של המשטרה והממשל ההולנדיים. אי אפשר היה להאמין שתופעות של רדיפה אחרי יהודים ברחובות עיר גדולה באירופה בעיצומו של יום עדיין אפשרויות בימינו. אבל האמת היא שכך היה תמיד. אני גדלתי בארץ החופש והאפשרויות הבלתי מוגבלות, וכבר אז האנטישמיות הייתה נוכחת בכל פינה. גרנו בשכונה של מעמד הביניים, ברובע מנהטן בעיר ניו יורק. היו מעט יהודים בשכונה.
הרוב היו גויים קתוליים, ולא היו כושים. בית הספר היה במרחק של כ-20 ק"מ מהבית, בשכונה אחרת בה היו לא מעט פורטוריקנים ושחורים. תמיד היה שוטר בפינת הרחוב לפני בית הספר. לבית הספר היהודי היה עובד תחזוקה, גוי מבוגר, שהיה גם אחראי על הביטחון. כל יציאה לגינת המשחקים שהייתה ממש מול בית הספר הייתה מתואמת מראש עם המשטרה, ומלווה בשני שוטרים לפחות ששהו סביבנו לכל אורך זמן השהייה. זכורה לי באופן טראומתי תמונה של המורָה שלנו שתקפו אותה לפנינו שני כושים צעירים, והיא, שלמדה גו'דו, הצליחה להרים את שניהם ולהעיף אותם הרחק ממנה...
הרב מאיר כהנא ז"ל, שתמיד משייכים אותו ואת זכרו עם גישה קיצונית נגד ערביי ישראל, הקים בארצות הברית את ה-JDL, הליגה להגנה יהודית. ארגון זה ניסה להחזיר את הגאווה היהודית אל מול אנטישמיות גואה מצד השחורים, אבל לא רק. ההתנכלות של השחורים מתרכזת מאז ומתמיד באזרחים היהודים בגלל הקנאה בהם, כי זאת קבוצת מיעוט שבניגוד אליהם הצליחה לבסס את עצמה ולהצליח כלכלית וחינוכית ולתרום לחברה ולהתערות בה (אפילו יותר מדי, ההתבוללות נוראה כידוע). המהגרים הראשונים שהגיעו לארצות הברית בעקבות הפוגרומים והעניות במזרח אירופה התחילו עם נתונים דומים מאוד למצב הכושים לפני מאה שנה, אבל תוך דור אחד הם יצאו משכונות העוני למגדלי היוקרה ולפרברים הירוקים, והכושים נשארו תקועים ברובם בשכונותיהם.
קשה להאמין, אבל באמריקה הגדולה והדמוקרטית והבטוחה לפני חמישים שנה לא היה מצב שכנערה אצא לבד בערב מהבית, והאמת היא שגם לא לאור יום. בדרך כלל הייתי צריכה להודיע להורים שלי לאן אני הולכת ואיך, כי לא כל מקום היה בטוח. למשל - ברכבת התחתית היו מקרי אלימות מדי יום. הייתי רואה את תלמידי הישיבה-יוניברסיטי, בחורים צעירים וחסונים, עולים על הרכבת התחתית, ומיד מגששים בתיקם אחרי הכובע או הקסקט שיחליף את הכיפה עד סוף הנסיעה, והכיפה נתחבה עמוק לתוך הכיס. אני זוכרת את החרדה שהייתה שרויה מסביב מהעוני והאלימות בשכונות. בקצה השכונה שלנו ראינו ילדים שחורים חצי ערומים, תינוקות מושלכים לאשפה, וגברתנים שחורים עזי מצח עם עיניים שחורות יוקדות צועדים כמו גורילות, ומטילים אימה במעלליהם חסרי הגבולות והמגבלות.
הגענו ארצה לפני 45 שנה, כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים. ההורים שלי היו בעשור החמישי לחייהם, והיינו שמונה ילדים בגילאים מ-14 ועד חצי שנה. בגלל המלחמה בניית הדירה שלנו לא הסתיימה, ונשארנו 'תקועים' במעון העולים. אבי חלה במחלת לב ממש לפני העלייה, וכך נאלץ לוותר על המשרה שחיכתה לו באוניברסיטת תל אביב, ולמעשה היה מובטל.
לא היינו עשירים כלל, ובכל זאת ההורים שלי סירבו לקבל סל קליטה. אבי אמר שזאת זכות לחיות פה, ואנחנו חייבים למדינה ולא המדינה לנו. אמי שהייתה עד אז עקרת בית התחילה ללמד אנגלית באוניברסיטה. לא הייתה לנו משפחה תומכת, וגם השכנים לא היו בכיוון [גרנו ברמת אביב]. לארגן שמונה ילדים במסגרות חינוכיות וחברתיות היה בהחלט פרויקט. אני מבינה רק כעת כמה הם היו צדיקים בכך שעלו לארץ במצבם. איפה אני הייתי עכשיו אם הם לא היו מקבלים את ההחלטה האמיצה הזו...
ובכלל, כל העולים מארצות הרווחה מפגינים מעשה של 'לך לך' - מוותרים על חברים, מעמד, משפחה, שפה, קהילה, פרנסה, התקדמות מקצועית ועוד, ועושים זאת תוך כדי קריאת 'הנני' גדולה. מה שמוטל עלינו הוא להשתדל לקרב את העולים, לעזור להם להשתלב, לקבל את פניהם בשמחה. קבוצת עולים גדולה אמורה להגיע מארצות הברית בדצמבר הקרוב, ובוודאי שהיא תשמח אם ימתינו לה בשדה התעופה חיוכים וחיבוקים. כולם מוזמנים.