בית המשפט העליון קיבל היום (ראשון) את ערעור פרקליטות המדינה, והרשיע את עבריין המין עאדל הייב באונס של אישה כבת 82 לפני כשנתיים.
הערעור הוגש על ידי הפרקליטות לאחר שהייב זוכה פה-אחד מעבירה זו בבית המשפט המחוזי בנצרת. הייב, בן 44, הואשם באונס ובהפרה של צו פיקוח על עברייני מין שהיה נתון נגדו באותה עת, בשל הרשעתו באונס אישה אחרת.
הקשישה שהתלוננה נגדו טענה כי הייב הציג עצמו כשיפוצניק שפנה אליה פעמים רבות, יזם שיחות עם תוכן מיני בוטה, חשף בפניה את איבר מינו ולחץ עליה להיפגש עימו.
הקשישה לבסוף הסכימה שיבוא לביתה כדי לבחון עבודת שיפוץ נקודתית, אז הייב אנס אותה בכוחניות וגרם לפציעתה.
בית המשפט המחוזי בנצרת העדיף את גרסתו של הייב, שלפיה יחסי המין עם הקשישה התקיימו בהסכמה, וקבע שהקשישה לא העידה באופן "קוהרנטי ועקבי", תשובותיה אינן הגיוניות וכי התחמקה ממתן תשובות לחלק מהשאלות. לכן זוכה הייב מהאונס, הורשע רק בהפרת צו הפיקוח, ונגזרו עליו 11 חודשי מאסר.
באופן חריג, הגישה פרקליטות המדינה ערעור על הזיכוי מעבירת האונס. בערעור נטען בעיקר, כי הייב הציג גרסאות שונות, שחלקן נשמעו לראשונה רק בעדותו בבית המשפט, וזאת מול תלונתה וגרסתה העקבית של הקשישה, ולכן היה מקום להעדיף את גרסתה.
מ"מ נשיא ביהמ"ש העליון, השופט יצחק עמית, אליו הצטרפה השופטת דפנה ברק-ארז, דחה ראשית את הטענה העקרונית שזיכוי פה-אחד, כשלעצמו, מקים ספק סביר שמצדיק את דחיית הערעור, וקבע ש"הספק הסביר מצריך אחיזה סבירה בחומר הראיות, שאם לא כן, גם דעת מיעוט מזכה של אחד משופטי ההרכב תיחשב כמקימה ספק סביר".
בפסק הדין הודגש, כי בתי המשפט הכירו בכך שהתנהגותם של נפגעי עבירות מין אינה ניתנת תמיד להימדד באמות מידה רציונאליות למתבונן מן החוץ, אך למרות זאת המחוזי ביסס את מסקנותיו על כללי היגיון ואף התבסס במידה רבה על הנחות ביחס למה ש"הגיוני" או "לא הגיוני" לצפות מהתנהגותה של נפגעת עבירות מין.
השופט עמית גם נסמך על ההלכה המשפטית אודות "המובלעת הראייתית" הייחודית לנפגעות עבירות מין, שלפיה בין היתר אין מדקדקים בסתירות ובאי-דיוקים בגרסאותיהן. הוא דחה את קביעת המחוזי כי גרסת המתלוננת לא היתה עקבית, וקבע כי "המתלוננת לא סטתה מגרסתה הראשונה שנגבתה ממנה עודנה דואבת בבית החולים, לא בהודעות שנגבו ממנה ולא בעדותה בבית המשפט". בכל מקרה הוא ציין כי לא מצא סתירות של ממש בעדותה, והדגיש שבשום מקום בעדותה או בשיחותיהם המוקלטות אין כל ראייה לכך שהיא הסכימה לקיים יחסים עם הייב.
ביהמ"ש קיבל את טענת המדינה כי המחוזי "שגה לא אחת ביישום 'המובלעת הראייתית', ודומה כי חלק מההיסקים והמסקנות שלו בהקשר זה לוקים בהכללות". השופט עמית הוסיף, כי "אל מול עדותה של המתלוננת והראיה האובייקטיבית בדמות הפגיעה הפיזית שנגרמה לה, היה מקום לבחון את גרסתו של הייב, מה שלא נעשה ע"י בית משפט קמא, שהתעלם מגרסאותיו השקריות והתמוהות".
השופט יחיאל כשר, בדעת מיעוט, סבר שיש לדחות את הערעור, בין היתר משום שכאשר המדינה מערערת על זיכוי בעבירות מין שנומק בהתרשמות מהעדים, ביהמ"ש יתערב וירשיע "רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם סבורה ערכאת הערעור כי נפלו בהכרעת הדין טעויות עובדתיות מהותיות שאין עניינן בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו בפניה ואשר אם לא היו נופלות, חזקה שעמדתה של הערכאה הדיונית עצמה הייתה אחרת".
כשר ציין, כי גם אם היה מסכים לכל קביעותיו של השופט עמית באשר לטעויות שנפלו בהכרעת הדין של המחוזי (והוא מסכים רק עם חלקן), "אין בכך די כדי להתגבר על התרשמותו של המחוזי מהעדויות בפניו (וכאשר אותה התרשמות היוותה גורם משמעותי בהכרעתו המזכה), במידה הנדרשת כדי שערכאת ערעור תוכל לקבוע שאין ספק סביר באשמתו של המשיב".
הקשישה בירכה: "סוף-סוף נעשה לי צדק, חיכיתי לצדק הזה במשך שנים. חששתי שבגלל גילי לא אזכה לראות את הצדק יוצא לאור. ההחלטה של המחוזי עשתה לי רצח אופי, פגעה בי וזיכתה את הנאשם". עו"ד בן אברהם אמרה: "מאוד נדיר שהעליון מתערב בתיק שמבוסס על מהימנות העדה. אין מאושרת ממני שהצדק יצא לאור".
אורית סוליציאנו, מנכלית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: "בהחלטה בלתי נתפסת, ביהמ"ש המחוזי זיכה בשנה שעברה את האנס בטענות כמו - לא הוכח שהיא אמרה "לא לא", או שלא הצליחה להסביר למה לא זעקה לעזרה. אנחנו באיגוד יצאנו כנגד פס"ד מקומם שהפנה אצבע מאשימה כלפי הנפגעת, ופנינו לפרקליטות בדרישה להגיש ערעור - כפי שאכן עשתה.
"אני מברכת את החלטת ביהמ"ש העליון לדחות את הכרעת הדין של המחוזי ואת קביעתו אין מקום לביקורת על התנהגות הנפגעת, משום שאין דרך אחת "נכונה" להתמודד עם פגיעה מינית. בנוסף, חשובה ביותר הבהרתו כי הדרישה מהנפגעת להתנגד מפורשות עומדת בניגוד מוחלט ללשון החוק ולהלכת בית המשפט העליון שנקבעה לפני 30 שנה בפרשת האונס בשמרת, לפיה אין לחפש את התנגדות של הנפגעת, אלא את הסכמתה המפורשת", הוסיפה