בפרשיות שלנו אנו קוראים על תולדותיו של אברהם אבינו אבי האומה.
מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, היה נוהג לחזור באוזנינו על החובה ללמוד מדמותו של אברהם אבינו: "יש מצוה לדעת מי הוא אברהם אבינו: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם" (ישעיהו נא א). זו מצוה, מדברי נביאים, להבין, להכיר, וללמוד את אברהם אבינו, לא בתור איש פרטי בודד, אלא בתור יסוד האומה הישראלית. אברהם אבינו, הוא צור מחצבנו, הוא אנחנו. "מעשה אבות סימן לבנים" (שיחות הרצי"ה זצ"ל בראשית).
אברהם העברי היה אבי האומה ואבי האמונה באל אחד ששינתה את פניה של האנושות כולה. בימים אלה שצבא עברי נלחם על עתידה של האומה חשוב להדגיש שאברהם אבינו היה גם הלוחם והמצביא העברי הראשון. ביחד עם מידת החסד האופיינית לו היתה בו גם מידת הגבורה. בימים שבני ישיבה ותלמידי חכמים לוחמים ניצבים ביחידות הלוחמות בקדמת הלחימה, שמקרינים אמונה ורוח לחימה חשוב להתחקות אחר השורשים של השילוב בין תורה לצבא ובין ספרא לסיפא כשני צדדים של אותה המטבע. וגם אחר השורשים של השילוב בין אמונה ורוח לחימה מנצחת.
אברהם אבינו יצא למלחמה קשה נגד ארבעת המלכים כדי לשחרר חטופים מאנשי סדום, ביניהם לוט ומשפחתו: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה" (בראשית יד יד).
בכח הצבאי שיצא אתו לקרב היו תלמידיו, בני ישיבתו: "'חניכיו' - הם תלמידיו. נערים שבאו אצלו להתחנך בעבודת ה' וללמוד אצלו, וילידי ביתו הם עבדיו שנולדו בביתו, וכו', וכולם היו שמונה עשר ושלש מאות, והגם שהיו רק שי"ח אנשים נגד ארבע מחנות אדירים רדף עד דן שהוא בקצה א"י השני" (מלבי"ם שם). אברהם אבינו היה המפקד והמצביא, לרשותו היה כח של 318 לוחמים בלבד. עם כח זה הוא מצליח לנצח צבא חזק ומתקדם של ארבעת המלכים, שזה עתה הצליח להביס את הצבא של חמשת המלכים.
ה'ישיבה' של אברהם אבינו היתה במתכונת שדומה לישיבת הסדר דהיום. בין שאר מקצועות התורה שלימד אברהם אבינו את תלמידי ישיבתו, לימדם את מידת הגבורה ואת דרכי המלחמה: "חניכיו - שחנכם פעמים רבות במלחמה" (אבן עזרא שם). המחנך וראש הישיבה יוצא לקרב בראש הכח! אצל אברהם אין סתירה בין החלק האמוני והחינוכי של דמותו ובין החלק הצבאי של דמותו. כך יכול היה להיות בעת ובעונה אחת, המחנך והמפקד של תלמידיו.
מקרב כל אנשי ביתו בחר אברהם דוקא את "חניכיו" - תלמידיו שהתחנכו לתורה על ברכיו, אותם בחר לצאת עימו לקרב: "אין ראוי שינהג האדם עימו למלחמה כי אם האנשים אשר הורגלו בתכונת הגבורה. שאם יהיה ביניהם רך לבב יבא מורך בלב שאר האנשים וינוצחו. ולזה לא נהג אברהם עימו מאנשי ביתו כי אם האנשים אשר חנכם במנהגיו מלידה. ואין ספק שעם שחנכם בשאר המידות המשובחות חנך אותם במידת הגבורה. ולזה הביאם עימו לבדם, ועזב האנשים אשר היו בביתו שלא גדלו עמו מעת הלידה, כי אלו כבר נשתקעו קודם היותם עמו במדות הפחותות ולא יכול להעתיקם מהם ולהניעם אל המידות המשובחות באופן שלם. או קרא 'חניכיו ילידי ביתו' מי שחנך מהם למלחמה. ('תועליות הרלב"ג' שם. עי' בהרחבה בספרנו 'צבא וישיבה' תש"ע, עמ' 143).
השילוב המיוחד הזה בין תורה וצבא, ספרא וסייפא, בא לידי ביטוי בדרך שאברהם אבינו הכין את חניכיו לקרב: "'וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו'. פעולה זו מתפרשת בכמה מובנים. הכנה צבאית לקרב: "וירק - שנתן להם כלי מלחמה כטעם והרק חנית" (אבן עזרא שם). והכנה רוחנית: "רב אמר: שהוריקן בתורה" (נדרים לב עא). מתוך התורה והאמונה הוא העצים בקרבם את רוח הלחימה והניצחון: "זרזן בזכות התורה, ובשבילה נצחו במלחמה" (פירוש הרא"ש שם). אין ספק שבמלחמה זו נשאבו תעצומות הנפש והגבורה של הלוחמים ממקורות הרוח של התורה.
אברהם אבינו שילב בין גדלות בתורה ובין עשיה צבאית, כשני צדדים של אותה מטבע. בדרכו צעדו שאר האבות וגדולי האומה התנכיי"ם, תלמידי חכמים שיצאו בראש מחנה המלחמה. הם מקור ההשראה לדורנו: "אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה - והם הם הגדולים שאנו מתייחסים אליהם בידידות וגדולת קודש.
הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע, (תהלים כג ד): "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע".
כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם, לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם" (אורות, "המלחמה" ב'). מהם אנו שואבים השראה עבורנו, בעת שאנו עוסקים בשילוב שבין לימוד תורה לשירות צבאי. מהם אנו לומדים כיצד הגדלות הרוחנית הופכת לעוצמה צבאית מכריעה בעת מלחמה. אולם זה פועל גם בכיוון ההפוך הגבורה שמתעצמת בשדה הקרב הופכת להתעצמות יוצאת דופן של התגדלות בתורה.
בתפילה להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים