דונלד טראמפ מביא איתו לבית הלבן, בין היתר, את הגישה העסקית. על אנשי עסקים להיות גמישים, אסור להם להיות מקובעים: אם מודל עסקי מסוים לא עובד, אזי יש להחליפו, אחרת פושטים רגל.
ואולם, בשכונה שלנו במזרח התיכון ניסו לשווק לנו מודל עסקי שהוכיח את עצמו שוב ושוב ככושל, מה שלא מנע מכל העוסקים בדבר להמשיך לפעול על פיו. הסיבה לכך פשוטה: בניגוד לאנשי עסקים שמשלמים מחיר כבד אם השקיעו בפרויקט שהתברר ככושל, הפוליטיקאים שלנו שעד 7 באוקטובר 2023 תמכו בפרויקט הכושל רק נסקו מעלה מעלה.
לא רק שלא נגרם להם כל נזק, אלא להפך: הם זכו להכרה בין־לאומית, הוקמו מכוני מחקר על שמם, ובסוף הם נחו על משכבם מעוטרי כבוד, כמו שמעון פרס המנוח. בעוד שאיש עסקים שהעסק שלו קרס בגלל השקעה הפסדית יצטרך להתמודד עם הוצאה לפועל, המדינאי הכושל יסיים את חייו עם פנסיה תקציבית משופרת ובכבוד מלכים.
במה דברים אמורים? הסכמי אוסלו היו מבוססים על הנחת היסוד השלטת עד היום באופן בלעדי בזירה הבין־לאומית, שהופנמה גם על ידי רוב הישראלים: בשטחי ארץ ישראל חיים שני עמים, העם היהודי והעם הפלשתיני. היות שכבר במלחמת העולם הראשונה נקבע על ידי נשיא ארצות הברית דאז וודרו וילסון שכל עם זכאי להגדרה עצמית (קרי למדינה), גם העם הפלשתיני זכאי למדינה משלו. עכשיו כל מה שנותר לעשות זה להסכים על חלוקה הוגנת של השטח מהנהר עד הים בין שני העמים.
למרות שבניגוד למנהיגי שאר העולם, מנהיגינו היו מודעים לכך ש"העם הפלשתיני" הוא פיקציה (שנוצרה באבחת קולמוס באמנת אש"ף משנת 1964), האחרונה שהעזה לומר זאת בפה מלא הייתה גולדה מאיר. אחריה כולם – כולל מנהיגי הימין – התרגלו לדבר על העם הפלשתיני. זאת ועוד, מנהיגי המרכז־שמאל הישראלי החליטו לא להתעכב יתר על המידה על העובדה שהיווצרותו של העם הפלשתיני יש מאין שירתה במפורש (סעיפים 19, 20, 22 ועוד באמנת אש"ף) מטרה אחת: להחריב את מדינת היהודים.
אירועי 7 באוקטובר הוכיחו שמטרה זו בעינה עומדת. לא רק חמאס, אלא הרחוב הפלשתיני כולו אמר את דברו: מי שלא ראה את שמחת הפלשתינים ב־7 באוקטובר לא ראה שמחה מימיו. המסקנה המתבקשת היא שהכרת העולם ב"שאיפות הלגיטימיות של העם הפלשתיני" אינה הדרך לפתור את הסכסוך, אלא להפך – היא מלבה אותו.
ב־20 בינואר, בעוד חודש וחצי, יושבע דונלד טראמפ לנשיאה ה־47 של ארצות הברית, המעצמה החזקה בעולם שבכוחה לפעול יותר מאחרים לסיום מצב המלחמה בין ישראל לערבים. לטקס ההשבעה הוזמן גם יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון – מה שמעיד על כך שיש לו מהלכים בממשל האמריקאי המתגבש.
כדאי שדגן ילחש באוזני אנשי טראמפ האוהדים את ישראל שהמודל העסקי שלפיו ניסה העולם עד כה לפתור את הפלונטר באזורנו לא עבד, לא עובד ולא יעבוד לעולם. על ארצות הברית לזנוח את החיפוש אחרי פתרון לאומי לבעיה הפלשתינית ולהעמיד במקומו את החיפוש אחרי פתרון הומניטרי. העולם, בהובלת ארצות הברית, צריך להציע לערביי ארץ ישראל החפצים בכך, בראש ובראשונה לפליטי 48' החיים במחנות פליטים, אופציה אטרקטיבית לבנות את חייהם מחוץ למדינת ישראל השנואה עליהם – בארצות השכנות ואולי גם מעבר לים. זוהי היוזמה ההומניטרית היחידה שבכוחה להביא לסוף הסכסוך במקום לבזבז הון תועפות על תדלוקו. רק כך ייפסק מצב המלחמה בינינו ובין הערבים.
אם העולם רוצה באמת בקץ הסכסוך – מה שהוא מצהיר השקם והערב – הוא לא יכול להתעלם מהעובדה שהמודל של שתי מדינות לשני עמים קרס. בכל שלב שהייתה התקדמות לקראת מימוש המודל הזה (הכרה באש"ף, הסכמי אוסלו, ההתנתקות וכו') המצב רק התדרדר. העובדות מדברות בעד עצמן. טראמפ אוהב עובדות, לא אידאולוגיות כושלות.
אם האמריקאים יחליפו דיסקט – ויש עכשיו סיכוי לכך – שאר העולם, כולל מדינות ערב שאולי בכל זאת נמאס להן להכפיף שוב ושוב את האינטרסים שלהן למאבק הפלשתיני, ילכו בעקבותיהם. בכל מקרה דבר אחד ברור: אי אפשר לפתור בעיה מול ישות שנוסדה במטרה המפורשת שהבעיה לא תיפתר אלא תישאר, עד שחזרת עם ישראל לארצו תבוטל. כל עוד העולם תומך בלאומיות הפלשתינית הוא תומך למעשה בשלילת זכות קיומה של מדינת ישראל, אף אם הוא מצהיר על ההפך. אף אחד לא יכול לצפות מאיתנו שניתן לזה יד, בוודאי לא עכשיו, אחרי 7 באוקטובר.
מדינת ישראל מואשמת לעיתים בכך שהיא לא יוזמת ולא מציעה הצעות לפתרון הסכסוך. אז הנה לנו הצעה ליוזמה ישראלית, בתמיכת ובהובלת ארצות הברית. אני מאמין שבסופו של דבר זה הולך לשם.