הרצח של צ'רלי קירק נדחק כאן לשולי המהדורות. אי אפשר היה להתעלם ממנו לחלוטין כמובן, אבל למעט מה שנחשב תקשורת הימין, כמעט לא צפינו בכלי תקשורת מיינסטרימיים ישראלים עוקבים באדיקות ובאובייקטיביות אחרי הסיפור, שבארצות הברית - ובכל מדינה מערבית כמעט - זכה להיקף סיקור בנפח, המוצדק, של אירוע בסדר גודל של רצח קנדי, לכל הפחות.
אין כאן הבמה לשפוך אלפי מילים על חשיבותו של קירק, על העובדה שנער בן 31 הפך להיות גורו של מיליונים, על ההשפעה הפרו-ישראלית העצומה שלו - גם במחנה בתוך הימין האמריקני שבו יש כמה וכמה כוכבי רשת ומשפיענים צעירים שאינם תומכי ישראל, על ההנחה הדי טבעית שרווחה אצל רבים שמדובר באחד המנהיגים העתידיים הגדולים של הרפובליקנים, שלא לדבר על דייר אפשרי בבית הלבן בעתיד. את כל זה כבר אמרו ועוד יאמרו.
אני רוצה להתייחס להיבט של ההדחקה, ההיבט שנועד למנוע עיסוק יתר באירוע שבו התקיימה התנקשות פוליטית באיש ימין, ממש כמו ניסיון ההתנקשות בטראמפ בזמנו, שנעלם כאן מהחדשות במהירות המקסימלית, וממש כמו כל אירועי האלימות שמגיעים מ'הצד הלא נכון של המפה הפוליטית'.
מישהו יודע באיזה שלב עומד משפטם של אלו שירו נורי תאורה לעבר ביתו של ראש הממשלה? מישהו יכול להצביע על תיק משפטי אקטיבי ואטרקטיבי אחד שמתנהל נגד אחת מאותם מאות בריונים אלימים שהתפרעו כאן בשנים האחרונות?
מה עם הפעיל שניפץ חלון רכב בו נסעו אישה וילדיה המבוהלים? מה הם סעיפי האישום החמורים שהוגשו נגד זו שחיפשה RPG כדי לפגוע בנתניהו? האם נעצר אי פעם הבחור שהיכה שר בממשלה בראשו באמצעות מוט דגל? מתי שוחררו ממאסר אלו שהתקינו מצלמות שכוונו לתוך ביתו של שר אחר? האם ימוצה הדין עם שורפי הפחים והרכבים במסגרת יוזמת 'טבעת של אש סביב בלפור'? איפה אלו שגנבו טנק בזמנו? ויש עוד אינסוף דוגמאות שיכולתי להביא.
אתם לעולם לא תראו ולא תשמעו על עיסוק נרחב באירועים האלו, כי לשמאל ולתקשורת הבובות שלנו לא נעים לחשוף את הצד הפחות חיובי שלהם - העובדה שאלימות פוליטית, מבחינה היסטורית ובין-לאומית, הגיעה באחוזים ניכרים מאוד מהפעמים מהשמאל. את העובדה שמקרים רבים מאוד של התנקשות פוליטית בדמוקרטיות בהיסטוריה המודרנית בוצעה על ידי פעילי שמאל, את העובדה שגם בארצנו הקטנה, ועוד הרבה לפני שיגאל עמיר שבר את הפרדיגמה, היו כאן ציידי סזון ורוצחי ידידיה סגל, מטביעי אלטלנה וכאלו שניסו להתנקש בשר פנקס.
גם בשוליים הקיצוניים של השמאל וגם באלו של הימין היה זלזול בחיי אדם, אבל אצל השמאל זה הפך לשיטה, ממשפטי הטרור המפורסמים של המהפכה הצרפתית ועד לשחיטות ההמוניות וההגליות ברוסיה וסין הקומוניסטיות, שלא לדבר על משטרים פרו-קומוניסטים בכל רחבי העולם, מהחמר רוז' בקמבודיה ועד קסטרו בקובה. לא לחינם לא מעט ארגוני שמאל קיצוניים שיתפו פעולה עם הטרור הפלסטיני ומצאו מכנה משותף אתו, מסיעת הצבא האדום הגרמנית (כנופיית באדר-מיינהוף) ועד הצבא האדום היפני ששלח את המרצח קוזו אוקמוטו לבצע פיגוע בנתב"ג.
כל מה שנכתב כאן לא מיועד להוות איזו קונטרה לרצח רבין, לנצל איזו הזדמנות לצבוע את השמאל בצבעים אלימים בתורת נקמה תדמיתית. המטרה היא אחת: להזהיר מהעתיד לבוא. כי קבוצה שהורגלה בכך שמותר לה לעשות מה שהיא רוצה, בלי שום חשש מעונש, תרשה לעצמה עוד ועוד. כי מי שפעם אחת או פעמיים או שלוש פעמים נכשלו בניסיונותיהם לפגוע בראש הממשלה ולא נתקלו בהתנגדות של ממש - ינסו גם בפעם הרביעית והחמישית, כי מי שמרשים לעצמם רטוריקה כמו זו שנשמעת בבלפור ובהפגנות מחאה שונות בלי סוף - ירשו לעצמם גם ללחוץ על ההדק, חלילה.
בעוד זמן קט, בתקווה, ייכנס לתפקיד ראש השב"כ האלוף דוד זיני, ועל כתפיו תוטל המשימה לסכל טרור יהודי מכל הסוגים. למזלו, יש לו כבר מחלקה יהודית מן המוכן. כל שנותר הוא להפנות את תשומת לבה מעיסוק חסר טעם במשובות של נערי גבעות, לעיסוק אמיתי בחבית חומר נפץ שמתפתחת לה כאן, ממש בלב לבה של מדינת ישראל.