הדסה לנקסנר, אחותו של ידידיה בלוך הי"ד שנפל בקרבות בדרום לבנון מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספרת על הקרב בו נפל אחיה, על התפילות והתקוות שליוו את חמשת הימים בהם שכב פצוע, על תרומת האיברים והתקוות לעתיד.
"ידידה היה מגויס כמעט מהשבעה באוקטובר. הסבב האחרון שלו התחיל לפני יום כיפור. הוא גויס ללבנון שם עבדו קרוב לגבול, מצאו הרבה אמל"ח וידידיה היה מאוד טוב במציאת אמל"ח, הם היו מכנים אותו 'חוד אמל"ח'. הוא אהב את העבודה ושמח במציאת כל אמל"ח".
הקרב האחרון, מספרת הדסה, היה בכפר הממוקם במרחק של ארבעים מטרים ממשגב עם, שם "יש הרבה מנהרות מלאות באמל"ח ומשם תכננו לחדור לשטח שלנו. באותה משימה הם עברו במקום שהיו בו כבר בעבר. לא היה מודיעין שמשהו אמור להיות שם והם נתקלו במארב מאוד גדול של כ-14 מחבלים. התפקיד של ידידיה היה נגביסט חוד, הוא הראשון בכוח".
"כשנפתחה האש הוא מצא מקום לחפות על הברים שלו ובמשך מעל עשרים דקות הוא השיב אש מאסיבית ללא הפסקה. הוא נלחם ואיפשר לפנות ציר לפינוי פצועים עד שהוא קיבל כדור בראש. כל החברים שלו ברוך ה' חיים. היום להם פציעות אבל כולם השתחררו כבר מבית החולים".
ממשיכה הדסה ומספרת על פינויו של ידידיה מזירת הקרב, פינוי תחת אש שבו חירפו חבריו את נפשם "בתנאים מאוד לא קלים של מדרון בסבך תוך שהם סוחבים את ידידיה ומשיבים אש עד שהגיעו למסו שפינה אותו לרמב"ם, שם היה לו ניתוח ראש מאוד גדול. הוא היה מורדם ומונשם במשך חמישה ימים. אמרו לנו שיש תקווה וסיכוי ובפגיעות ראש הם רואים החלמות מעל הטבע. התפללנו יחד עם כל עם ישראל בארץ ובעולם וקיווינו לנס".
"מרגע הפציעה הרגשנו שאנחנו בתוך משימה שהקב"ה נתן לנו והשתדלנו לעשות את הדרך יחד עם כל עם ישראל, לקוות להתפלל ולעשות כל מה שאפשר כדי שידידיה יישאר איתנו", היא מספרת ומציינת את ימי הפרידה כימי חסד שבהם המשפחה ראתה את ידידיה ושמעה סיפורים על חיילים שיצאו ממצבים דומים, מה שחיזק את האמונה והתקווה. "היה אז הרבה בכי והרבה חששות. פגיעת ראש יכולה להוביל להרבה מחוזות. הרגשנו שאנחנו בידיים של הקב"ה. חמישה ימים שבהם עושים הכול, אבל נמצאים בידי הקב"ה. אלה היו ימים שעזרו גם לעכל".
לאחר חמישה ימים נפסקה הפעילות המוחית ובמשפחה הוחלט על תרומת איבריו. "ראינו את כל המדדים תקינים, כמו שהיו עד עכשיו, עדיין מרגישים את חום הגוף שלו, עדיין רואים את הלב פועם וזו ידיעה מאוד קשה לעיכול כשאומרים לנו שהוא כבר לא איתנו למרות שהמדדים תקינים. ידידיה היה בריא וחזק והפגיעה הייתה רק בראש. בשלב זה עלה הרעיון לתרומת איברים", היא מספרת ולמעשה ידידיה הציל את חייהם של שבעה אנשים באיברים שנתרמו מגופו. בין הנתרמים גם ילד קטן, בן יחיד, שקיבל חלק מהכבד וכעת מחלים בבית החולים, מה שמשמח במיוחד את המשפחה.
"ברוך ה' כל ההשתלות הצליחו וחיים של אנשים שחלקם היו רגע לפני מצב שבו כבר לא היו יכולים לעבור את ההשתלה וכעת הם נרפאים ומחלימים", אומרת הדסה.
בהלווייתו הזכירה הדסה שידידיה חלם להיות אב, והיא מרחיבה ומספרת כי ידידיה נפטר מפצעיו בגיל קרוב ל-32. "הוא חיכה הרבה זמן לילד. הוא נהרג כשאשתו בחודש השמיני. זה קשה וזו התמודדות, אבל יהיה לו בן ממשיך".
על היכולת לעמוד ולהתמודד לאחר נפילת אחיה, אומר הדסה כי הכוחות מגיעים מההבנה ש"על פי ה' ייסעו ועל פי ה' יחנו", פסוק שלימדה בכיתה היום, ההבנה שאנחנו מוחזקים בידיו של הקב"ה והשאלה התמידית, מה ה' רוצה מאיתנו עכשיו. "אומרים שהחיים שאחרי לא דומים לחיים שלפני, והשאיפה שלי היא שנצליח לחיות את החיים ביותר עוצמה, שנצליח למלא את החלל שנפער אחרי המוות של ידידיה. עשיית טוב עוזרת להרגיש טוב, יש דברים שנופלים עלינו ללא שליטה ובכל מקום שניתן עלינו לעשות טוב ולצמצם את הטלטלה, בבית ובמשפחה, ולעשות טוב לזכרו של ידידיה ובשביל ידידיה עם הכוחות והמעשים שהוא השאיר בעולם".
"את ידידיה אפשר להגדיר כאדם של דרך. הוא ידע לפעול בעולם והדרך שהוא הגיע בה לדברים כדי להגיע למטרות הייתה דרך מדהימה, הוא ידע להתנהל מתוך שמחה וטוב לב, נמנע ממריבות, ידע להתנהל כאהוב ואוהב. זה כואב וקשה אבל אנחנו מרגישים את הגאולה. ידידיה היה אומר 'אז מה אם קשה' וגם כשהיה קשה הוא היה ממשיך".