ישראל מעבירה לחמאס בעזה מים, חשמל, אוכל, תקשורת, וכל דבר שרק נדרש. ארגוני השמאל הקיצוני עתרו לבג"צ בעניין זה לפני למעלה מחצי שנה ובעתירה זו התקיימו 4 דיונים.
נחשפתי לאחד מהדיונים והזדעזעתי. ישבתי בבית וצפיתי בדיון בו נציגי המדינה מתרברבים בבג"צ איך הם מעבירים כל דבר שאפשר להעלות על הדעת לאוכלוסייה בעזה ונציגי ארגוני שמאל קיצוני מתעקשים שזה לא מספיק. שופטי בג"צ מכריזים שהם עומדים לרשותם של העותרים ומנסים לסייע להעברת עוד ועוד סיוע לעזה. ישבתי בבית והתפוצצתי. כולנו יודעים שהסיוע מגיע לחמאס. כולנו יודעים שאי אפשר לנצח כאשר מנשימים את החמאס בסיוע לוגיסטי. קיבלתי החלטה שיייערך דיון בו יהיה מי שמייצג את עם ישראל ולא רק את הממשלה המיוצגת על ידי גורמי שמאל מהצבא והפרקליטות. ניסיתי לברר ולשאול איזה עורך דין יוכל לייצג בתיק אבל מהר מאוד הבנתי שאם אני לא אקח יוזמה ואייצג בעצמי אף אחד לא יעשה את זה במקומי. אומנם קיבלתי תעודת עורך דין רק לפני חצי שנה, אבל אין ברירה אין מי שיעשה את זה במקומי.
ארגון בצלמו גייס לצורך העניין משפחות של חטופים: קובי סמרנו, צבי מור, טלי גואלי ובועז מירן. בנוסף הצטרפו לבקשה גם 15 משפחות של נרצחים ומשפחות שכולות וכן תושבים מהעוטף שלא יכולים לשוב לביתם בשל התעקשותה של הממשלה להעביר סיוע לאויב ולא להכריע את החמאס.
ניסחתי בקשה של עשרות עמודים בה הובהר היטב שהחוק הבין לאומי לא דורש מישראל להעביר סיוע לחמאס, הסברתי שהעותרים אינם ארגוני זכויות אדם אלא ארגונים שדרך קבע מסייעים לטרור ושהם למעשה נציגים של מדינות זרות עם מימון זר כמעט מלא ולכן אין סיבה שבג"צ יתייחס אליהם בהליך פנימי, כאשר יש הליך בהאג.
בית המשפט השיב במשפט קצר: "לאחר שעיינו בטענות המבקשים להצטרף, ובשים לב לשלב הדיוני שבו מצוי ההליך, מצאנו להסתפק בכתובים."
התסכול היה גדול, השקעתי המון ובסוף בית המשפט לא מתייחס לטענות ולא דורש את התייחסות הצדדים לטענות שהבאתי אלא מכריז ש"יסתפק בכתובים". במילים אחרות, זרקו אותי יחד עם משפחות החטופים מתחת לגלגלים.
בהמשך הגשתי בקשה לעיין בתיק כדי להיחשף למסמכים. בג"ץ נתן החלטה מנומקת שאני זכאי להיחשף לתיק. בזכות זה ראיתי שכאשר התחילו הקרבות בצפון הרצועה העותרים הגישו בקשה לצו ביניים שצה"ל יספק מים, חשמל ומזון גם בצפון הרצועה באופן מיידי. הגשתי מיד התנגדות מנומקת והסברתי שמי שרוצה סיוע מוזמן לעבור דרומה. השופטים קבעו דיון חמישי בעתירה. מיד הגשתי בקשה להשתתף בדיון. השופטים קבעו
" הבקשה להשתתפות בדיון, תידון במהלך הדיון שנקבע בעתירה".
ביום ראשון השבוע התקיים הדיון. שעה שלמה נציגי המדינה טרחו להסביר שהם נותנים לתושבי עזה: מים, חשמל, דלקים, ציוד לחורף, ציוד רפואי, חיסוני שפעת, תיאומים על בסיס יומי לכל מקום ובכל שעה. אפילו 30 מוצרים דו שימושיים שנאסרו להעברה לעזה מחשש שישמשו לפעילות חבלנית אושרו לאחרונה.
בסוף השופט עמית הסביר שבגלל שהקהל מתנהג יפה ולא מפריע הוא ייאפשר לי לדבר. פתחתי בנאום שהכנתי. הסברתי שהחוק הבין לאומי נועד להפריד בין הצבא לאוכלוסייה לעומת חמאס שאינו מצוי בסכסוך טריטוריה עימנו ,אלא מעוניין להרוג ולהשמיד את כולנו. הסברתי שסעיף 4 לאמנת האג הרביעית נכתב כי מי שלא מחויב לאמנה לא מוגן ע"י האמנה. הוכחתי שבסעיף 23 לאמנת האג הרביעית מדובר על העברת מזון לילדים פחותים מגיל 15 ולנשים הרות וליולדות. וגם שם האמנה מתנה את המשלוחים בכך שנשתכנע שלא יופנו מהמקום אליו הם מיועדים ויגיעו לילדים מעל גיל 15. שהפיקוח יהיה יעיל ושהאויב לא יוכל להפיק תועלת ממשלוחים אלו אלא רק הילדים הקטנים והנשים ההרות והמניקות. עוד נקבע בסעיף זה שהמחויבות לדאוג לילדים והנשים המניקות מותנת בכך שהם אזרחי "בעל האמנה האחר" כלומר כאשר הצד השני ביצע רצח עם הכולל אונס שיטתי והתעללות בגופות הוא למעשה מונע את ההגנה מהנשים והילדים.
הסברתי שבנוסף להגבלות, בסעיף 59 לאמנת האג הרביעית נקבע כי כאשר יש רצון שמדינה תאפשר לאויבים שלה להעביר לאוכלוסייה מזון הדבר יקרה רק כאשר מדינות או ארגונים הומניטריים חסרי פניה ידאגו לכך ובתנאי שתהיה "ערובה המניחה את הדעת שמשלוחים אלה ישמשו לסייע לאוכלוסייה הנצרכת".
האשמתי את העותרים שהם אלו שהביאו עלינו את הטבח בעתירות שהגישו לפני 6 שנים כדי לסייע להפגנות על הגדר ובכך הכשירו את הטבח ובמקום שיכריזו עליהם כארגוני טרור המסייעים לטרור, מקבלים את העתירות שלהם.
העותרים כעסו וצעקו. אך אני המשכתי בנאום.
חתמתי את הנאום בכך שעד שלא יימצא גוף שיבדל בין האוכלוסייה לאזרחים וייתן ערבויות משמעותיות לכך שאף גרגר אורז לא יגיע לחמאס לא ניתן להעביר סיוע.
במהלך דברי היה ניכר שהשופט עמית שישב בראש צוות השופטים נע באי נוחות בכסאו, הוא אף טרח להדגיש כי אני למעשה תוקף את המשיבים קרי הצבא והממשלה ופחות את העותרים. זה נכון, טענתי המרכזית היא שהמערכת כולל בית המשפט שבויים עדיין בקונספציה של ערב פרוץ המלחמה, והתנהלותם גורמת לכך שאיננו מסוגלים להכריע את המערכה ולמנוע את שפיכות הדמים המתמשכת. בסוף דברי השופט עמית ביקש לצטט את דברי ראש המתפ"ש שאמר שהדאגה לאוכלוסייה היא מערכיו של צה"ל. משמעות הדבר שבשם הערך של דאגה לאוכלוסיית אויב וסיוע לחמאס, יהרגו חיילי צה"ל ותושבי עוטף עזה ימשיכו לגלות מביתם.
פסק הדין טרם ניתן אך העותרים כבר קיבלו את מבוקשם, מדינת ישראל סוללת כבישים, מותחת קווי חשמל ומים ומספקת ציוד הכולל כסף מנות דם, טלפונים לוויינים ואלפי משאיות מזון וציוד דו שימושי שמבסס את המשך שלטון החמאס בעזה.
זה נכון שהמשחק מכור מראש. אך מצד שני כאשר יש קול אחר בבית המשפט הדיון נפתח. בדיון דומה בו בעתירה לשחרור גופת המחבל וליד דקא רוצח החייל משה תמם, ייצגתי את משפחת תמם. זעקת המשפחה נשמעה באולם בית המשפט, ואין לי ספק שזה השפיע על ההחלטה שלא לשחרר את גופתו לקבורה ולהשאירה ככלי למו"מ לשחרור החטופים. כולנו תומכים בחיילנו בחזית, אך יש קרב נוסף משמעותי לא פחות שמתרחש בזירה המשפטית, הרחק מעינינו ומידיעתנו. בקרב הזה אנחנו הציבור בכלל לא נמצאים. חובתנו להשמיע את קולו של העם במאות העתירות המוגשות על ידי ארגוני השמאל. תוך חשיפת ההליכים המסכנים את כולנו ודרישה ברורה למנוע נורמליזציה של הטרור ונתינת לגיטימציה לטרוריסטים.