חיים ברנשטיין, אביב של סא"ל יהונתן צור ברנש ז"ל, שנפל בקרבות השבעה באוקטובר מספר באולפן ערוץ 7 על בנו, על ההתמודדות ועל לקחי המלחמה לעתידו של עם ישראל.
"בן יפה נולד על כתף הר גריזים", פותח חיים בסיפור חייו של בנו הבכור. יהונתן גדל ביצהר "על ברכיו של יוסף הצדיק", אומר חיים ומציין כי הוא עצמו אז היה רק בן 19, תלמיד ישיבת קבר יוסף. יהונתן גדל עם חיבור עמוק לטבע ולמורשת, כשרונותיו בלטו הן בתחומי העשייה והן בעולם הרוח והלימוד, מחקלאות וצבא ועד ריקוד ואמנות לחימה.
לימין נישא יהונתן לראשית ולשניים נולדו שלושה, נטע ארבל ודגן. את ביתם בנו בהר חמד, סמוך לקדומים.
זמן קצר לאחר העקירה מגוש קטיף התגייס יהונתן לצה"ל, עשה את המיטב על מנת להגיע ליחידה מובחרת ועבר את המסלול בשלדג. כקצין צעיר היה שותף להקמתה של יחידת 'רימון' תחת הנהגתו של עופר וינטר. "הוא היה שם מפקד הצוות הראשון, צוות ברנש, ואחר כך עשה שם עוד תפקידים ושם נקשר בעבותות אהבה לדמויות כמו חממי הי"ד, בניה שראל הי"ד, חזר לתפקידים נוספים ובעיקר ביצע תפקידים רגליים, פיקד על פלס"ר גבעתי ובתפקידו האחרון עבר לנח"ל על מנת לקבל את תפקיד מג"ד הסיור של הנח"ל, תפקיד שהוא הספיק למלא בהצלחה רבה במשך 14 חודשים, אם כי אחרי חודשיים כבר נפל הסגן הראשון שלו, בר פלח הי"ד, בהיתקלות עם מחבלים".
חיים מספר על פקודים וחברים שממשיכים להגיע ולספר על ההשפעה הרבה של יהונתן עליהם.
בחג שמחת תורה בו פרצה המלחמה היה יהונתן בבית, שכן לא הייתה כל התראה לאפשרות של מתקפה מסוג זה. בשעת בוקר מוקדמת התקשרו אליו פקודים שלו ודיווחו על תחילתו של אירוע. "הוא זינק לרכב שלו, בדרך, כך אנחנו יודעים מהשחזורים, הוא היה בקשר עם גורמים שונים, הדריך אותם והנחה את מג"דית הקרקל היכן לשים את הלוחמים והלוחמות שלה, דיבר עם לוחמים וקצינים שלו, תיאם עם המח"ט, יונתן שטיינברג הי"ד, שהם יסעו בציר מסוים כי הובן שיש גל נוסף של מחבלים שמתקדם מצומת מעון לכיוון אופקים ואולי למחנה 8200".
יוני שטיינברג הגיע ראשון, הציב חייל שימנע תנועת כלי רכב על הציר שהפך לציר מוות ודהר להסתערות, נתקל במחבלים, ניהל קרב, נפגע ונפל. "עשר דקות אחר כך בני בכור אהובי יהונתן הגיע לשם, עבר על פני הגופה של יוני שטיינברג, הגביר מהירות והשתמש ברכב שלו כאיל ניגוח, דרס את מי שהצליח לדרוס, ודרס את הטנדר עם המקלע שהיה עליו וחסם את הכביש, השבית אותו, אבל זו הייתה כבר תחנתו האחרונה. הוא עלה לגנזי מרומים ב-8:17 בבוקר".
עוד בדרכו להלוויית בנו קיבל חיים צו 8. "מטבע הדברים ישבתי את השבעה, בסוף השבעה העמדנו חופה לבן אחר שבחר שלא לדחות את החתונה ואחרי שמחת החתונה הלך גם הוא לצו 8 שלו כמו עוד חתנים ואחים במשפחה", מספר חיים שהתגייס גם הוא, שירת כקב"ן בחודשיה הראשונים של המלחמה, היה עם הכוחות ברצועה ולאחר מכן עבר לאזור הצפון. בהמשך ביקש וקיבל אישור להכשרה מיוחדת
חיים מציין בדבריו את התמודדותן של שלוש נשים עם נפילתו של יהונתן. הראשונה שבהן היא רבקה, רעייתו בעבר, אמו של יהונתן, אם חמשת ילדיו הבוגרים, אלמנתו, ראשית, המגדלת את שלושת ילדיו ועושה רבות להנצחתו ורעייתו הנוכחית, איריס, אם ארבעת ילדיו הצעירים שאיפשרה לו להיות מעל שנה ברצף במילואים.
באשר להנצחתו של יהונתן הי"ד מציין חיים כי מעבר לפעולות כאלה ואחרות הוא ממקד את ההנצחה האישית שלו בחתירה לניצחון בין אם בהיותו לוחם ובין אם בחיזוק רוחם של אנשי הציבור בישראל "לרדוף את אויבינו ולהשיגם ולא לשוב עד כלותם".
חיים מספר על רוחם של הלוחמים שהמלחמה גייסה אותם למקום היפה ביותר בנפש, מקום האחווה ואהבת האחים והמולדת, האמונה בצדקת הדרך והשליחות והחיבור לשורשים היהודיים. הרוח הזו נמשכת "עד שפותחים רדיו...", אומר חיים ומזכיר את השיח הגובר סביב שאלות הניצחון, ההכרעה והכיבוש, שיח שאת עצם קיומו רואה חיים כהולדתה של גאולה, גם אם מתוך צער וקושי.
עוד מעיר חיים כי לטעמו הייתה טעות להחליט שתוך כדי לחימה לא נכון לדבר על היום שאחרי, בה בשעה שהעולם מסביב לא חדל מלדבר על היום שאחרי. התפיסה הזו מנעה את שיח הניצחון בהיעדר יעד ומטרה, ומאחר והיעד והמטרה אינם ברורים הדרך הובילה גם לאסון השבעה באוקטובר.