במשך שנה שלמה, כמו במחזה אבסורד ישראלי טיפוסי, צפינו בדרג הביטחוני שלנו מנהל מערכה תקשורתית נגד ראש הממשלה, כאילו הוא האויב ולא החמאס.
והנה עכשיו, דווקא כשכל הקלפים מסתדרים בשורה אחת - חיזבאללה מתקפל כמו חתול רחוב שהריח סכנה, תושבי עזה כורעים תחת החורף, המטרייה האמריקאית מתקפלת, וטראמפ מנופף באגרופו מעבר לפינה - דווקא עכשיו, כשסוף סוף נוצרת הזדמנות אמיתית להשיב את החטופים, ממשיכים ראשי מערכת הביטחון בהרגלם הישן והקטלני.
זו הטרגדיה הישראלית במיטבה - אנשים מוכשרים, פטריוטים ללא ספק, אך טועים, אשר בלהיטותם להוכיח את צדקתם, מחבלים במו ידיהם במטרה שלשמה הם קמים בבוקר.
שנה שלמה של הדלפות ותדרוכים רק חיזקה את החמאס, רק גרמה לו להתבצר בעמדותיו. וכעת, כשכל הווקטורים סוף סוף מצביעים לכיוון אחד, כשהלחץ על החמאס מגיע מכל החזיתות, הם ממשיכים באותה שיטה כושלת.
יש משהו לא דמוקרטי בעומק העניין הזה, משהו מסוכן באופן שבו פקידים ממונים מנהלים מערכה תקשורתית נגד נבחרי הציבור.
אבל מעבר לשאלה הדמוקרטית, יש כאן חטא מקצועי חמור - הם פשוט מזיקים למטרה. החטופים שלנו, אלה שנמקים בשבי כבר יותר משנה, משלמים את המחיר הכבד של האגו "המקצועי" הזה.
זה הזמן להזכיר להם שתפקידם הוא להגיש את המלצותיהם בחדרים הסגורים, לא להוביל קמפיין תקשורתי. שעכשיו, כשנפתח חלון הזדמנויות נדיר, כשנתניהו וטראמפ יכולים אולי סוף סוף להביא את החטופים הביתה, הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות הוא פשוט - לשתוק.