לאחרונה פורסם ב"הארץ" תחקיר חמור שבו נטענו טענות על הטרדות מיניות לכאורה, מצד מנכ"ל רדיו תל אביב, דידי הררי.
נשים העידו כי נפגעו מינית על ידו, וטענותיהן עוררו סערה ציבורית, אך גם את מה שאנו מכירים היטב: מסע השמצות, זלזול, וערעור אמינות הקורבנות.
כמעט תמיד, כאשר נשים חושפות פגיעות מיניות לאחר שנים – ולעיתים רבות אחרי שנים ארוכות מאוד – הן יודעות שהן מסכנות את עצמן ועומדות לעבור מסע ארוך רצוף סבל וקשיים רבים . לא רק שהן אינן זוכות לתמיכה רחבה, אלא שהן נאלצות להתמודד עם מתקפות אישיות, ניסיונות להכפיש את שמן, וחיטוט פוגעני בעברן. כל פרט – החל מצורת הדיבור, הלבוש או האיפור – הופך לכלי נשק שמטרתו להוכיח שהן "שקרניות", "מפתות" או שאולי הן בכלל "רצו את זה".
הררי הושעה מתפקידו לאחר תרעומת ציבורית, אבל ממש לפני יומיים, בשקט ומתחת לרדאר, משך מנכ"ל רשות האוכלוסין, אייל סיסו, את התפטרותו שהגיש בעקבות תלונה חמורה של עובדת שלו, על התנהגות שאינה הולמת. נכון, בפני סיסו עומדת חזקת החפות עד שיוכרע אחרת, אבל נציבות שירות המדינה עשתה מעשה חמור מאוד ושלחה דווקא את המתלוננת הביתה בתואנה "בשלב היותה של החקירה סמויה, ועל מנת שהעובדת לא תיאלץ לפגוש בחשוד, הצענו למתלוננת לשהות בביתה בשכר בהסכמתה."
"בהסכמתה" כאילו שהייתה לה ברירה. רק בחודש החולף ציינו את יום המאבק באלימות נגד נשים זהו הזמן להאיר זרקור חזק על תופעת האלימות כלפי נשים בכלל ולהוקיע את התרבות הטרדות ופגיעות מיניות בפרט.
מעבר להפרת החוק האוסרת על ניצול יחסי מרות, אנו עדים לניצול בוטה של כוח ושל מעמד – במיוחד מצד גברים בעמדות מפתח. סלבס ובעלי השפעה מרשים לעצמם להשתמש במעמדם כדי להפעיל כוח על נשים, תוך זלזול בגופן וברגשותיהן. הם פועלים מתוך תחושת עליונות ושכנוע עמוק שכל אישה "בוודאי חושקת בהם".
המעגל הרעיל של תמיכה בפוגע והכפשת הקורבן קורה במקרים רבים, כאשר הפוגע הוא דמות מוכרת ואהובה, מיד קמות קולות תמיכה – לא רק מצד חברים קרובים אלא גם מצד מעריצים. גם במקרה הזה, לפי הדיווחים, הנהלת התחנה שבה עובד הררי התייצבה לצדו תמיכה פומבית ופירסמה בהודעה שנראית כתמיכה פומבית שדידי זכה לחבוק חם מצד גברים ונשים כאחד . התמיכה הזו אינה רק מכשול בפני עשיית צדק, אלא גם מסר ברור לנפגעות: אל תדברו. איש לא יאמין לכן.
בנוסף, עורכי דין ממומנים היטב מצטרפים למסע ההכפשה, ובמקום להגן על קורבנות, הם מבקשים להוכיח שהן רצו בכך, ולעיתים אף יוזמות זאת. זוהי מציאות מצמררת שבה נשים רבות מדחיקות את הפגיעות וסובלות מפגיעה נפשית מתמשכת – רק כדי להימנע מהסיוט של לחשוף את האמת.
אינני יודעת אם דידי הררי עשה את מה שמיוחס לו. הוא בעצמו התנצל, תוך שהצהיר על היותו "אבהי ואיש משפחה". אך חשוב לזכור: היותו של מישהו אב, איש משפחה ואדם אהוב אינה מעידה על אי-יכולת לפגוע. לא מעט גברים כאלה, לרבות כאלה שפגעו בבנותיהם או בנשים קרובות, הורשעו בפגיעות מיניות חמורות. כנ"ל לגבי אייל סיסו.
התרבות שבה גברים מפורסמים ובעלי עוצמה מרשים לעצמם להטריד מינית או לפגוע – ואז נהנים מתמיכה רחבה בעוד הנשים הופכות מנפגעות לנאשמות – היא תרבות מסוכנת. הבושה צריכה להישאר אצל הגברים הפוגעים, לא לעבור לקורבנות.
כאמור? רוב הנשים שמעיזות לדבר עושות זאת מתוך אומץ ורצון לצדק. הן יודעות את המחיר שישלמו – אך עדיין בוחרות לחשוף את האמת. לכן אני קוראת לכולנו: אל תסתמו לנשים את הפה.
יש לברר את הטענות לעומק, לאפשר לקורבנות להישמע, להוקיע את תרבות ההשתקה – ובעיקר להעניש את האשמים.
אני תומכת בהן ומאמינה להן.