את הפרשה הזאת על חלום יעקב שבבית אל, קראו דורות על דורות - בבבל, בפולין, בעיראק, בארבע כנפות הארץ, רחוק מהמקום הזה.
וכשחז"ל דיברו על המקום הזה, הכול היה באופן תיאורטי, לא הכירו את המקום. ואנחנו ב"ה זוכים להיות פה בבית אל ולקרוא את הפרשה הזאת, פרשת חלומו של יעקב שחלם כאן בקרבת מקום.
רש"י מפרש שהארץ קפצה ליעקב, כלומר הר הבית קפץ לבית אל ויעקב התפלל שם, כך שבאותה שעה בית אל היה גם מקום המקדש. הרמב"ן מתקשה לקבל את פירוש רש"י, כי בדרך כלל כשמדברים על קפיצת הדרך מדובר על אנשים שהייתה להם קפיצת הדרך, ולא על מקום שקפץ למקום אחר.
אבל המזרחי מסביר, "שהיה זה כדי שיתפלל בשני מקומות יחד ששניהם חשובים ירושלים ובית אל, ומה טוב ומה נעים שבתם יחד". זאת אומרת, שיש מעלה גדולה ומיוחדת לבית אל, ומעלה עוד יותר גדולה לירושלים, ויחד מעלתם כפולה!
זכינו שאנחנו נמצאים במקום הזה שיש בו מעלה מיוחדת, והשם גורם. חז"ל אומרים שצריכים לדקדק בשמות, יש אפילו דיון אם לומר בית אל או בית קל, ומקום כזה שקוראים לו בשם שמים יש בו השראת שכינה מיוחדת. זה מבטא את העניין הזה שהמקום הוא בית אלוקים, "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז).
בית אל – מקום של קודש וחיים
חז"ל אומרים לנו שהמקום הזה, לוז, יש לו כוח קיומי מיוחד במינו. "וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח, יט). אומר המדרש (בראשית רבה פרשה סט, ח): "היא לוז שצובעים בה את התכלת, היא לוז שעלה סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, היא לוז שלא שלט בה מלאך המוות מעולם, הזקנים שבה מה עושים להם? כיוון שהם זקנים הרבה מוציאין אותם מחוץ לחומה והם מתים".
זו הייתה עיר מיוחדת שאנשים האריכו בה ימים. הזקנים היו כל כך זקנים עד שכבר הם היו שבעים מהחיים, רצו לעבור לשלב הבא, אבל לא מתים במקום הזה, אז היו מוציאים אותם מחוץ לעיר. בתוך העיר אי אפשר למות, זה מקום של חיים.
"אמר ר' אבא בר כהנא למה נקרא שמה לוז? כל מי שנכנס בה הטריף מצוות ומעשים טובים כלוז". זה מקום של קדושה, יש כאן איזו אווירה מיוחדת שמי שבא לכאן מתחבר אל הקודש, ומרבה במצוות ומעשים טובים.