הרב דניאל שילה
הרב דניאל שילהצילום: באדיבות המצולם

ביחסם לארץ ישראל, נישאו "הסרוגים" (עוד בטרם נסרגה הכיפה הראשונה) בתחילת הדרך על משק כנפי הרוח הלאומית המשותפת לכלל הציבור ששררה אז בארץ.

בשירים ששרנו עוד בתקופת המנדט הבריטי הופיעו ביטויים כמו "אדמת מורשת", "הארץ המובטחת", "לנו לנו ארץ זאת", "מי לארץ מורשת דרכנו יחסום ויגדור". ובשיר הנח"ל המאוחר יותר - "מי ינחל לצמיתות את הארץ". מטעם ההסתדרות הכללית התקיימו ערבי שירה בציבור בהדרכת המלחין דניאל סמבורסקי. הביטויים הללו כיכבו שם. העברת אדמות בארץ ישראל מידי זרים לידי יהודים תוארה כגאולה, וכך שרנו כבר בגן הילדים מול הקופסה הכחולה של קק"ל: "כל פרוטה שנכנסה - אדמה גואלת".

בשבועות האחרונים לחייה של הזמרת הפופולרית שושנה דמארי, האזנתי לריאיון איתה באחת הרשתות. בסוף הריאיון היא ביקשה לשיר משהו. המגיש נענה בהתלהבות. חשבתי שתשיר את אחד משיריה הנפוצים ביותר כמו "כלניות", "הטנדר" או "אור". להפתעתי היא שרה בקול עייף ומרוסק את "ואף על פי כן ולמרות הכול ארץ ארץ ארץ ישראל". שיר שכמעט אינו ידוע, ולא מאלה שהביאו לה את תהילתה.

גם אנחנו בבני עקיבא נישאנו על כנפי רוח לאומית זו, ולא הכרנו כמעט את המצוי במקורות התורניים בנושא ארץ ישראל. התגייסנו לנח"ל להיות "לוחמים ומתיישבים", אך לא הכרנו לא את המושג מלחמת מצווה ולא את מצוות יישוב ארץ ישראל.

בני עקיבא נוסדה בתרפ"ט. לקראת מלאות לה חמישים שנה יצא ספר יובל לתנועה. הערך "מצוות יישוב ארץ ישראל" מופיע שם רק בתשל"ח. שאלתי על כך את אחד העורכים, והוא השיב שבכלל אין דבר כזה, וכי זו "המצאה של הרב צבי יהודה". לא ברור לי עד היום אם אמר זאת ברצינות.

הצטרפתי לבני עקיבא בגיל עשר. הייתי חניך, מדריך וקומונר. גם שירַתי בקיבוץ במסגרת הנח"ל. לא שמעתי את המושג מצוות יישוב ארץ ישראל. רק בישיבת מרכז הרב, בתום שירותי הצבאי, הראה לי הרב צבי יהודה את הרמב"ן הידוע בנושא. בהשפעת תלמידיו החל המושג הזה לחולל את השינוי בבני עקיבא, ולקח שנים עד שהפך לרעיון לגיטימי בחוגי המפד"ל. הייתי צעיר החברים בהנהלת המפד"ל בעת שאשליית "שטחים תמורת שלום" הייתה נחלת הרוב שם. אמרתי שאין לנו זכויות בארץ ישראל כי אם חובות כלפיה, והייתי כמצחק בעיניהם. הטענה שאין לנו חופש לבחור בין שלום לשטחים, אלא אם כן המציאות תכתיב זאת, הכעיסה רבים מבני הדור ההוא. אולם הדרכתו של הרב צבי יהודה, שהונחלה על ידי הרב דרוקמן, חנן פורת, הרב לווינגר ועוד, בצירוף המעשה ההתיישבותי שפרח והסרבנות הערבית לשלום, צמצמה מאוד את ההתנגדות וכמעט העלימה אותה.

עתה באה דיבת ה"משיחיות" ומנסה להלך אימים. זוהי עלילה. הרב צבי יהודה זצ"ל אומנם זעק בתשכ"ז "איפה שכם שלנו, איפה חברון שלנו", אולם הוא לא תבע ממדינת ישראל לצאת למלחמה לשם החזרתן. המלחמה נכפתה עלינו, והביאה את האפשרות להתיישב בהן.

דיבה זו היא שקרית וחצופה. שקרית - משום שמעולם לא הייתה מצידנו תביעה ללכת "עם הראש בקיר". וחצופה - מפני שאומריה טופלים על אחרים את מה שהם עצמם נגועים בו. השלום עם מצרים, שבשמו הוחרב חבל ימית, אינו אלא הסכם שביתת נשק. אין שלום כלפי ישראל מצד העם המצרי, ושלטונות מצרים אינם פועלים ליצירתו. הגירוש מגוש קטיף אף הוא היה ציפייה משיחית לשלום. כך גם הסכמי אוסלו, שהביאו שפיכת דם נוראה שאנו עסוקים לילות כימים במניעת המשכה.

השבנו את הקשר לארץ אל מקורו התורני־נבואי, וכך ראוי שנמשיך. אלה שתלו את הקשר ברעיונות כמו "זה צו דמנו, זה צו הדורות" מאבדים לאיטם את האמונה בצדקת הרעיון הציוני.

הכותב כיהן כרב היישובים נחלים, קצרין וקדומים