אשתי לא מתלהבת מזה שהילדים רואים תכנים ביוטיוב, אבל אני תמיד מסביר לה שיש הרבה תוכניות איכותיות באנגלית שהילדים יכולים ליהנות מהן.
הנה למשל אחרי בירורים מעמיקים התגלגלתי לסדרה בשם "בלואי" שמומלצת על ידי מחנכים ופדגוגים למכביר. הסדרה עוקבת אחרי איזה כלבלב כחול וחמוד שמלמד את הילדים שיעורים חשובים על אכפתיות ועזרה לזולת. לכאורה חוכמה בגויים תאמין.
והכול באמת היה בסדר עד שביתי בת השש ניגשה אליי בתחילת השבוע בדיוק כשבדקתי את מצב החנוכיות שלנו בבית כדי לשאול אותי איפה העץ.
"איפה המה?"
"העץ, העץ", היא התעקשה.
"העץ בחוץ, נשמה, יחד עם כל העצים", עניתי, מבולבל.
"אז המתנות יהיו מתחת לעצים בחוץ?"
עשיתי מהר את האחד ועוד אחד והבנתי שהבת שלי רחמנא ליצלן לא סגורה על אילו חגים לנו ואילו חגים לא לנו ה' לא לנו.
"אצלנו לא חוגגים עם עצים", הסברתי לה, "חוץ מבט"ו בשבט, וגם אז אנחנו לא מתפרעים".
"אבל אצל בלואי יש עץ מקושט ומתנות".
"אצל בלואי גם יוצאים למסע הצלב השלישי בפיקודו של ריצ'רד לב הארי, אז מה?" התעצבנתי.
אבל לא עזרו ההסברים, ומאוחר יותר השכנים דיווחו שראו את הבת שלי בגינה מנסה לנסר את אחד העצים באמצעות התרווד הבשרי.
"זה בשביל הביוטופ", הסברתי לשכנים וגררתי את הילדה הביתה.
"חמודה שלי, אצלנו אין עץ אשוח, זה של הגויים", הסברתי לה בצעקות של קידוש לבנה.
"אז המתנות יהיו בתוך הגרביים האדומות?"
"על אילו גרביים אדומות את מדברת???"
"מעל האח, צריך לתלות גרביים אדומות".
"משמאל לימין, מוסיף והולך", התערב הילד בן ה־11, סתם כי הוא בגיל הזה שאוהב להחמיר מצבים.
"אין לנו גרביים אדומות וגם אין לנו אח", ניסיתי לאפס את הסיטואציה.
"אין לנו אח???" הילדה התחילה לבכות, "אז איך הרב ירד בצ'ימני?"
ה' ישמור אותי. אני חושב שבז'רגון המקצועי זה נקרא שהילדה שלי התפלפה.
"יש רב עם זקן בחליפה אדומה שיורד בצ'ימני ונותן מתנות לילדים שמתנהגים יפה", היא ניסתה להסביר לי, בעוד אני שואל את עצמי אם אולי שווה לזרוק לרומאים איזו מילה על הבלואי הזה ושהם מה שנקרא יפתרו את הבעיה.
אבל אז הרעיון היכה בי, ממש כמו שאבא שלי היה מכה אותי אם הוא היה שומע איך הנכדה שלו מדברת.
"את צודקת", אמרתי לילדה, "באמת מחלקים מתנות לילדים שמתנהגים יפה. אבל רק אם הם מקשיבים לאבא טוב טוב".
הילדה הייתה מאושרת. ואני מה אכפת לי? הילדה תתנהג יפה, אני אדאג לה למתנות ושלום על סוג־של־ישראל.
"והרב ירד בצ'ימני?" היא שאלה בעיניים מזוגגות.
"נראה מה אפשר לעשות".
מפה לשם בימים העוקבים הילדה התנהגה למופת. היא הוציאה כלים מהמדיח, סידרה את הסלון ואת החדרים, שמרה על אחיה הקטן. תענוג אמיתי.
הצרה התחילה כשבקבוצת הווטסאפ של השכונה התחילו הורים להתלונן שעוד ועוד ילדים בשכונה מדברים על הרב עם הזקן והחליפה האדומה שיורד בצ'ימני ומחלק מתנות. המילה "מסיון" נזרקה לחלל הצ'אט וההורים המפוחדים ניסו לברר מי המקור לקלקול הנואל הזה.
"זה בטוח לא מגיע מאיתנו, לנו אין צ'ימני בכלל", כתבתי מהר כדי לכסות את עקבותיי.
"הבת שלך ממש עכשיו דפקה אצלי בדלת ושאלה אם אנחנו מעדיפים ממתק או תעלול", כתב לי חזרה לנדסברג.
שתהיה בריאה הילדה הזאת, לפחות שתהיה עקבית.
מהר מאוד הטענות על המיסיון היעקביני הגיעו לאוזניה של אשתי שתחיה, והיא נפלה עליי חזק בניסיון להבין למה הבת שלה מנסה להיות יותר אפיפיור מהאפיפיור.
"זה לא אני אשם", התגוננתי, "זה אותו הכלב".
"אתה מתכוון בלואי?"
"אני מעדיף שלא נגיד את השם שלו אצלנו בבית, אבל כן".
בערך בשלב הזה בן ה־11 שאוהב להחמיר מצבים נכנס לחדר, הסתכל עליי במבט ממזרי, ואז שאל את אמא שלו אם אפשר לצבוע איתה ביצים לכבוד החג.
זה הספיק לאשתי כדי להבין שאם בעלה לא יכול להיות דוגמה לגבר יהודי אז אולי צריך להביא עזרה מבחוץ. מאוחר יותר באותו היום הגיע אלינו הביתה רב של חב"ד כדי להעביר לילדים שלנו שיעור בהלכות החנוכה.
לזכותם של הילדים ייאמר שהם באמת ישבו מאוד יפה, הקשיבו ואפילו השתתפו כשצריך. הרב עצמו לא יכול היה שלא להתרשם, וכשסיים את דבריו הוא חילק לכל ילד פרס קטן כאות הערכה.
אחרי שהרב הלך הילדה היהודייה שלי ניגשה אליי בעיניים נוצצות. "אתה רואה?" היא אמרה בחיוך, "אמרתי לך שהרב עם הזקן יחלק מתנות".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com