היא באמת הייתה גיבורה לאורך כל התקופה הזאת. כמו כולן הייתה מודאגת, אבל במידה, ותפקדה הרבה יותר מן המידה.
ובכל "הותר לפרסום" צנח לה הלב אף שידעה שיגידו שכבר נמסרה הודעה למשפחה, אבל מיהרה לאסוף את עצמה, והמשיכה כאילו מובטח לה שעמיקם שלה יחזור.
כשהתחילו להוציא סטיקרים עם משפטי הנופלים נאחזה גם בזה: אין לעמיקם אף משפט מיוחד משלו. גם החיוך שלו רגיל, לא חיוך של נופלים. בתחילת המלחמה חזר שכן פצוע קל ברגל, ובכלל התברר לה שנפצע בכדורגל בשטחי הכינוס. לזה היא מוכנה, חשבה לעצמה, שיחזור עם פציעה קלה, ואם מכדור שיהיה כדורגל ודי חאלס עם המלחמה. אחר כך גערה בעצמה: מה פתאום המחשבה התבוסתנית הזאת, צריך אותו שם והוא יחזור אליה בריא ושלם, אפילו לא שריטה.
היא גרה בשומרון, ובחודשים הראשונים למלחמה הפך היישוב למגורי נשים וילדים בלבד. מעט הגברים שלא גויסו כבשו פניהם בקרקע והרגישו צורך לתרץ גם בלי שנתבקשו. כמעט כולן הפכו לאמא־אבא וצרת רבות היא כמעט נחמה.
כשנקפו החודשים וחלק מהשכנים לא חזרו, הפכה הדאגה מוחשית יותר. להלוויה הראשונה עוד הלכה, אבל במקום להקשיב להספדים רק חשבה מי ידבר אצלם, והאם היא, שלא מדברת באף אירוע, תצא מגדרה לכבודו, כי מצד אחד ההורים שלו בטוח ידברו, אבל מצד שני עם כל האידאולוגיה שלהם הם ידברו רק עם ישראל וגבורה ולהרים את הראש, וכדי לא להחליש בזמן מלחמה לא יספרו עליו כראוי. ובאמת מגיע לו שתספר, ועם כמה שהיא מכירה אותו יש לה המון מה לספר. אבל את עצמה היא לא מכירה ככה, איך היא הורגת אותו ככה במחשבות, וכדי להביס את המחשבות הארורות הללו נסה על נפשה ונפשו, יצאה מבית העלמין ומאז כבר לא. אפילו לניחומי אבלים הגיעה רק לצאת ידי חובה, הכינה עוגה, נתנה חיבוק ויצאה, זה באמת לא בשבילה עכשיו.
משימות היום מצילות אותה: השכמה, פיזור למעון, לגנים וליסודי ומשם לעבודה שלה, אחר כך לאסוף בחזרה, וגן שעשועים ושיעורים עם נטע הגדולה שלה, ומקלחות ולישון. פעם קראה לזה השכבה, עכשיו כבר לא. ולא הרגישו עליה כלום בעבודה ולא בגן השעשועים, וכמה אחיות לצרה אפילו אמרו לה: "את השראה, ענבל, כמה שאת חזקה", עד שבאה לה בלי כל הכנה הטלטלה ההיא של שבת חנוכה.
לא שהיא מאמינה בעין הרע, מעולם לא האמינה. היו לה רגעים קטנים בילדותה שאיזה חתול שחור ערער אותה, אבל אבא שלה אמר שמי שלא מאמין בעין הרע, עין הרע לא פוגעת בו ושלרוב מדובר באמונות טפלות, ובאבא שלה היא דווקא כן מאמינה. לכן כשהייתה רווקה לא נמנעה מישיבה בפינת השולחן אף שאמא אמרה שהיא בת עשרים ולא כדאי לסכן שבע שנים, אבל אבא אכן צדק, היא לא המתינה והתחתנה בגיל עשרים ושתיים. כשהיא אומרת שיש להם ארבעה ילדים היא לא מוסיפה "בלי עין הרע" ובטח לא נוקשת על עץ, אומרים שזה בכלל של נוצרים.
ככה היא בשגרה, אבל כזה רצף לא מוסבר ועוד בזמן מלחמה - תראו לה מישהי אחרת שכל זה היה כך סתם עובר לידה. אפילו לאבא שלה זה היה גורם לפקפק, אבל היא לא מעזה לספר לו, שמא המילים יעשו את שלהן. מילא היה עובר לידה חתול שחור, יש מיליון חתולים שחורים ברחובות. אף אחד לא אוסף אותם הביתה וזה באמת לא אומר כלום. אבל כבה לה הנר שלו. בכל שבת היא מדליקה שישה נרות. חבל היה לה לזרוק את זוג הפמוטים שקיבלה מההורים שלו לחתונה, אז הימני הוא שלו והשמאלי שלה, ולארבעת הילדים היא מדליקה ארבעה פמוטים קטנטנים. הם באמת קטנטנים, באו לעולם בחבלי לידה מדלגים, אחד בהפסקות שתיים. הקטנה בת שנתיים, הגדולה בת שמונה ושני בנים נולדו ביניהן.
בכל הדלקת נרות היא מתפללת עליו ועליה ועליהם, אבל מאז שדרך הצו־שמונה בביתם ברגל גסה, היא אומרת את הבקשה שלאחר ההדלקה לגמרי אחרת. פתאום "שֶׁתְּחוֹנֵן אוֹתִי וְאֶת אִישִׁי וְאֶת כֹּל קְרוֹבַי, וְתִתֶּן לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל חַיִּים טוֹבִים וַאֲרֻכִּים", זה לגמרי לא מובן מאליו. היא כבר לא תמימה להאמין ש"אין לך מה לדאוג" שאמר לה תוך כדי חיבוק עם תיק עמוס מדים וציוד צבאי, מבטיח לה משהו. רבים הבטיחו ולא קיימו. היא מסיימת את הבקשה במילים "וְהָאֵר נֵרֵנוּ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה לְעוֹלָם וָעֶד, וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה. אָמֵן", ומבטיחה לעצמה שלא תבכה, אסור לה ככה כשהילדים לידה, ובכל זאת באה לה דמעה. ונטע בת השמונה, חדה כמו אבא שלה, אומרת: "את בוכה בגלל שאולי אבא ימות?" והיא אומרת לה: "מה פתאום? איזה שטויות, רק מתגעגעת", אבל יוצא לה חזק מדי ומבוהל מדי ולא מספיק כדי לשכנע ילדה כמוה, שמתעקשת: "הוא באמת יכול למות. גם אבא של שרית מת שמה". ועוד דמעה יורדת לה על הבת שלה שגדלה בכזה עולם משוגע, אבל היא אומרת לה "אבא של שרית זה משהו אחר", ולא ממשיכה להסביר כי אין לה הסבר.
אף שאין לה הסבר ניסתה להאמין בכל כוחה שאבא של שרית זה משהו אחר, עד שהגיעה שבת חנוכה. שבת היה היום האהוב עליה בשבוע לפני המלחמה. כולם יחד, הכול עוצר ומתקדש לה מחדש. אבל מאז המלחמה כל שבת, אפילו בשבתות החורף הקצרות, ממאנת להיגמר. היא לא נמנית על הפמיניסטיות הדתיות שמתענגות על קידוש היום ובציעת החלה בשם השוויון, יש שששות אפילו על ההזדמנות לעשות הבדלה כאחד הגברים, היא לא. בבית שגדלה בו האישה מדליקה והאיש מקדש, זו תמצית הזוגיות השבתית וכל אחד שמח בחלקו. כך גם בבית שהקימו יחד, לא מחליפים תפקידי שבת, שלו – שלו, ושלה – שלה. אבל מאז המלחמה גם שלו – שלה, וזה לא בשבילה. היא מסתבכת עם ההגייה הנכונה של פסוקי הקידוש, מוזר לה לברך על החלה והיא ממש לא אוהבת להנהיג את הזמירות, הן רק מזכירות לה כמה הוא חסר. אבל היא מתאמצת, בעיקר בשבילם, להיות גם אבא של שבת, אפילו בירכה אותם בכל שבת כמו שהיה עושה והסתירה את הדאגה כמו שהיה רוצה.
בשבת חנוכה החיסרון זעק לשמיים, באיזה עולם היא אמורה להדליק בנוסף לנרות השבת הנשיים גם את הנר הגברי הזה שהוגדר כ"נר איש וביתו"? זה במובהק של האיש. וכשהדליקה את נרות החנוכה העירה לה נטע: "לא ככה, אבא עושה עם המנגינה", ולא הייתה לה ברירה, בירכה גם היא עם המנגינה, וב'מעוז צור' הסתפקה בבית הראשון. לא היה לה כוח לכל הבתים וממילא עוד רגע נכנסת שבת ועוד שישה נרות צריכה להספיק, והלכה איתם לבית הכנסת כי ככה אבא היה עושה.
את מה שניסתה להסתיר בכל שבת גילו הנרות. כשחזרו מבית הכנסת כל כך מיהרה הביתה ואפילו לא ראתה, אבל נטע אמרה לה: "תראי, אמא, השמש כבה". היא אמרה לה שאלה שטויות, שמה שחשוב אלה הנרות האחרים. אבל נטע התעקשה שהשמש הכי גבוה והכי חשוב, ושהוא האבא של הנרות, אבל היא הסבירה לה שזה לא נכון, שרק בנרות שבת זה עובד ככה.
כשנכנסו הביתה אפילו לא בדקה, זו שוב הייתה נטע שאמרה: "אמא, תראי". היא ראתה. מכל הנרות דווקא שלו. כל הנרות מאירים בשיא כוחם, הפמוט השמאלי שלה, ארבעת הקטנים, רק הימני מעלה עשן באין להבה, אפילו הזכוכית שלו נשברה. "אז אבא מת?" שאלה אותה נטע, והיא הייתה חייבת לענות מיד אבל לא הצליחה, וכבר הכריזה נטע: "אז אבא מת".
"אבא לא מת", אמרה לה, "זה רק נר". אבל נטע התעקשה: "רק האבא של החנוכייה ורק האבא של הפמוטים?" וענבל אמרה לה: "אנחנו סתם קוראים לזה אבא. אלה סתם נרות, אין להם אבא", ובמקום להקשיב לה אמרה נטע: "אז מעכשיו תמיד תברכי אותנו ותעשי קידוש?" וענבל חיבקה אותה חזק ואמרה לה באוזן: "תפסיקי!"
בכלל לא התחשק לה לברך אותם לפני האוכל, זה התפקיד שלו אז שלו, ובכל זאת בירכה. ולא התחשק לה לעשות קידוש ולבצוע על החלות, וקידשה ובצעה כי אין לה ברירה. ולא התחשק לה לשיר זמירות ולא שרה כי יש לה ברירה. וכשהלל בן השש שאל למה אין שירים ולמה אין חידות ולמה אין פרסים, ענתה לו נטע "כי אבא מת ואמא עצובה", וענבל אמרה שנטע לגמרי התבלבלה והתחילה לשיר בקול חזק מהרגיל.
נטע ביקשה לישון איתה בלילה כדי שתהיה איתה כשיבואו להגיד, גם שרית הייתה עם אמא שלה כשבאו להגיד. וענבל אמרה לה שלא יבואו להגיד כלום, בסך הכול הרוח כיבתה את הנר. "אבל החלון בצד של הנר שלך", אמרה נטע בדיוק את מה שחשבה ענבל כל הארוחה, והלכה לישון איתה במיטה.
ילדים, כמה דאגה שלא תניח על ליבם - כשעייפים הם נרדמים. כך גם נטע. שאלה אותה אם נגיד אבא אחד מת והאמא מתחתנת עם אבא אחר ונגיד אחרי המון שנים כולם מתים, מי יהיה האבא של הילדים של אמא בתחיית המתים? עוד לפני שענבל הצליחה להמציא את התשובה הנכונה, נטע כבר נרדמה. אבל ענבל כבר לא ילדה וכל הלילה התכווצה. זה רק נר, אמרה לעצמה, ושמש זה לא האבא, ונכון, גם נר השבת ונר ה' נשמת אדם וכל זה, אבל מה לה ולכל האמונות הטפלות הללו, אבא שלה היה צוחק מזה. ופתאום נזכרה שראתה גם סטיקרים בלי משפט, חייל בשם מאיר חיים שנפל, וזה מה שכתוב בסטיקר: "להאיר את החיים", וממש נבהלה, כי עמיקם תפור לסטיקר כזה, "עמי קם", מתאים בדיוק למה שקורה לנו בתקופה האחרונה, ואולי כבר לא צריך משפט והיא בצרה צרורה.
היא חושבת שלא מודיעים באמצע הלילה, ובכל זאת כל רשרוש נשמע לה כמו צעדים של שלושה אנשים וכל יללת חתול כמו נקישות בדלת. חמש פעמים יצאה לפתוח את הדלת למלאך המוות שבדמיונה, אבל מלאך המוות המשיך להתעלל בה ועדיין לא בא. היא חייבת להספיד, זה המעט שהיא יכולה לעשות בשבילו. מגיע לו אחרי שנלחם בשבילם שכל העולם ידע איך תמיד משניהם היה הראשון לבקש סליחה. היא יודעת שגם כשהיה מוטל עליה לבקש, הקדים אותה. לפעמים ניצלה את זה ולא ביקשה בכלל על חלקה, אולי גם את זה תגיד, מה אכפת לה עכשיו שזה מוציא אותה גרועה.
היא ממש גרועה איך היא קוברת אותו בחייו, בסך הכול נר והיא כבר ממציאה הספד. אפילו חושבת על כל אלה שיבואו ויתפעלו איך דיברה ואיך ריגשה, וזה בכלל לא יעשה לה כלום, בטח לא עכשיו כשהיא ככה אבודה. יש לו שני ראשי ישיבה, זה שכולם מכירים וזה שהיה רבו המובהק, לא יודעת אם זה מכבד לומר מי היה מעדיף שיספיד. אם היא לא מפסיקה עם זה עכשיו מאשפזים אותה, ואז לילדים לא יישאר אף אחד, כלומר אף אמא לטפל בהם, ובכל מקרה אחרי לילה בלי שינה היא לא תצליח לטפל בהם מחר. לקחה חצי כדור שינה והשלישייה התחילה לדפוק בדלת של החלומות שלה.
איכשהו העובדה שבבוקר כל הנרות היו כבויים, לא רק שלו, הרגיעה אותה. היא לא לגמרי בטוחה אם מודיעים בשבת, וכל הזמן דמיינה איך היא תהיה, אם תצרח או תתעלף או תגרש אותם או תגיב באצילות, מה זה בעצם להגיב באצילות?
כל השבת התהלכו המחשבות בראשה והם לא באו. ונטע, כאילו עבר לה, לא הזכירה כלום. כמו שבת רגילה של מלחמה, למעט העובדה שנטע הציעה לשמור על הקטנים כדי שהיא תוכל לישון בצהריים, וזה היה מוגזם לגילה, אבל לא התווכחה ואפילו נרדמה ובכלל לא חלמה על נקישות בדלת או עוגיות שבעה, ואפילו לא על הכלים שעולים על גדותיהם וצריך לנצח אותם לפני שכולם יגיעו. רק חלמה על החתונה שלהם, ואיך היה מצחיק בחדר הייחוד כשהיה סמוק מהתרגשות ואמר לה: אף פעם לא הייתי בחדר ייחוד, מה עושים בחדר ייחוד? והיא אמרה לו: אומרים לאשתך שאתה אוהב אותה, וכששמע 'אשתך' התפקע מצחוק ואמר ואמר ואמר. חלום קסום שאין שום סיבה טובה להקיץ ממנו, אבל שלושה ילדים מול נטע אחת הגיוני עוד פחות ובכי העיר אותה בכל זאת.
במוצאי השבת סילקה את השמש הכבוי והדביקה שמש של יום חדש. אחרי הדלקת נרות החנוכה של מוצאי שבת זה קרה לה – היא קפאה. ישבה על הספה ולא עשתה דבר. היא זוכרת שהילדים אמרו לה משהו, היא זוכרת שהטלפון צלצל יותר מפעם אחת, היא זוכרת דקות ריקות מכל מחשבות האבל שהניחו לה, אישה נטולת תודעה. הגוף שלה שכח איך נעמדים על הרגליים, איך פותחים את הפה ואיך לוקחים תינוק על הידיים. ואחרי חצי שעה הגיעו הנקישות, בדיוק כפי שחששה.
דווקא הנקישות האיומות ההן הרימו אותה על רגליה. היא ניגשה אל הדלת מהר, לגמור עם זה ודי, כאילו לא יודעת שזו רק ההתחלה. בדרך אל הדלת רצה אליה נטע והחזיקה בידה. הדלת נעולה על בריח בנוסף למפתח, ככה מאז הזוועות בעוטף, כל יהודה ושומרון בכוננות שמחת תורה. היא סובבה את המפתח, הסיטה את הבריח אל צידו, אבל את הדלת לא פתחה. זה הוא שפתח, כל כך בחוזקה שכמעט פגע בה. פתח ושעט אליה וחיבק חזק יותר מכל החיבוקים שבעולם. אותה ואת נטע, מעך מאהבה. היא לא הצליחה לחבק בכלל בחזרה, לא יודעת אם מחבק אותה בשר ודם או רוח. "זה אתה?" שאלה אותו, "זה אתה?" ופתאום כלום לא הסתדר לה: "איך כל כך מוקדם?" הם הוקפצו ליו"ש, הסביר לה, מעצר מבוקשים, בכלל לא היו בלבנון. ככה זה ביחידה מובחרת, הפתעות. ורק כשנטע אמרה "צדקת, זו הייתה רק הרוח, אבא לא מת", האמינה באמת שאף היא הייתה באותו הנס.
למחרת הדליק בעצמו ושרו על הניסים בקול גדול. אחר כך ישבה לה ככה על הספה, כמו מלכה, חצי שעה, דקה לא פחות. הוא ארגן צלחות, סכו"ם, לביבות וסביבונים, והיא לא עשתה כלום. לזכר חצי השעה שבה כמעט מתה, שכמעט מת לה, לכבוד כל הנשים המחכות, מתות מדאגה וקמות לתחייה, נשות המכבים.
לתגובות: liorangelman@gmail.com