"בהתחלה היה לי קשה להישאר ביום כיפור בבסיס", משתפת תמר רוזנבאום־וענונו בתקופת שירותה הצה"לי בפיקוד העורף, שבמסגרתו עשתה יום כיפור אחד בבסיס צריפין בהיותה דתייה כמעט בודדה, "אבל בסופו של דבר זה היה יום כיפור הכי משמעותי בחיים שלי".
היא גם מתארת את ההתמודדות עם הסביבה החילונית המובהקת שבה עשתה את השירות, ובה נאלצה להסביר את עצמה שוב ושוב כשהחברה החילונית לא מבינה על מה היא מדברת. "לפעמים פשוט נמאס להתמודד עם הכול", היא מודה, אבל חייבת לסיים בהצדקה: "בסופו של דבר זה הכין אותי לעולם וחיזק אותי".
הקמפיין המתמשך של תנועת אלומה בעיתונות המגזרית, אשר מבקש להפוך בכוח מר למתוק ולהציג בגאווה בנות דתיות שהתגייסו לצה"ל ככאלה שלא רק תרמו משמעותית למדינה אלא אפילו נתרמו רוחנית ואישית מהשירות בסביבה לעומתית, מצטיין בעיוורון מובנה. האידיליה הרוחנית והערכית שהוא משדר מתוך פניהן המחייכות של בוגרות האולפנות מתעלמת לחלוטין מהבנות הרבות שהצבא שחק את המטען הדתי שהביאו איתן, או אלה שהתמודדויות קשות היו מנת חלקן בלי הפי אנד בחאקי.
אל הקמפיין האגרסיבי שמושך את בוגרות החינוך הדתי לשורות צה"ל הצטרף לאחרונה גם ארגון רבני בית הלל, שפרסם לפני כחודש וחצי מעל דפי העיתונות גילוי דעת הלכתי שלפיו מצווה על בנות להתגייס לצה"ל במיוחד בעת הזאת. המודעה לוותה בהמשך בכתבה עם רבניות הארגון, שמקדישות את זמנן לבעיותיהן הרוחניות של המתגייסות, אך מעודדות את שירותן הצבאי.
בשדולת האישה הדתית והחרדית בכנסת, בהובלת חברת הכנסת לימור סון הר־מלך ולצידה ענת גופשטיין ומלכהלי בלוי־חנוכה, בחרו להגיב להצהרה האחרונה של רבני בית הלל ולעמוד מול סחף גיוס הבנות הדתיות לצה"ל: "רק לפני כמה חודשים איחוד הרבנים 'תורת הארץ הטובה', הכולל בתוכו את הרב דוב ליאור, הרב יעקב אריאל, הרב שמואל אליהו ועוד, פרסמו הנחיות חד־משמעיות בנושא זה", הזכירו חברות השדולה. לדברי השדולה בכנסת, "הרבנים הדגישו כי שירות צבאי לבנות אינו תואם את ערכי התורה וההלכה, וכי הדרך המתאימה לבנות דתיות לתרום לחברה היא באמצעות שירות לאומי – שמאפשר להן לשמור על ערכיהן הדתיים ולתרום תרומה משמעותית לקהילה, בלי לעמוד בפני אתגרים רוחניים ומוסריים הכרוכים במסגרת הצבאית".
"התושבים אמרו שהצלנו אותם"
ואכן, חברות השדולה העלו לראש סדר יומן את השירות הלאומי בסיורים שערכו לאחרונה בשטח, שבהם פגשו מקרוב את תרומתן של הבנות לחברה בישראל. חלק מסיפורי התרומה והגבורה של אותן בנות יובאו בכנס שתקיים השדולה ביום שני הקרוב בכנסת, בהצדעה לנשים גיבורות המלחמה בשלל היבטים.
בכנס תופיע תהילה סבתו בת ה־19, תושבת היישוב בית אל, המשרתת שנה שנייה בעיר אופקים. גבורתה וגבורת חברותיה לשירות אינה משומנת בקמפיינים עתירי ממון, ואין לה הילה של מדים ודרגות, ואף על פי כן – נראה שאין מי מתושבי אופקים שלא היה מוכן להעניק לכל אחת מהן את עיטור המופת.
בשמחת תורה, אחרי לילה עמוס ריקודים ושמחה עם חניכי הסניף והאורחים מ'קו לחיים' שמתארחים אצלם כל שנה בחג, התעוררו הבנות בדירת השירות באופקים לבוקר של אזעקות. תחילה הן נכנסו לממ"ד, ומשרבו האזעקות הציצו לרחוב. מחבל בחצי מדי חייל עמד שם עם נשק, והבנות שסברו בטעות כי מדובר בחייל ניסו לקרוא לו. "בניסי ניסים הוא לא ענה", משחזרת סבתו. הבנות המשיכו להסתגר בממ"ד עד שעות הצהריים, אז נכנס לדירה תושב העיר, מדיו מרובבים בדם, והורה להן לנעול הכול ולא לצאת לשום מקום. בהמשך הגיע כוח חילוץ שהוציא אותן מהדירה בנשקים מלפנים ומאחור, ופיזר אותן בבתיהן של משפחות בעיר, שם שהו עד יום ראשון.
הבנות פוזרו ברגע שהתאפשר כל אחת לביתה, אבל לסבתו לקח מעט מאוד זמן להתאושש מהטראומה ולהחליט שהיא חייבת לחזור מיד לאופקים כי "צריכים אותנו שם". הוריה חששו וביקשו לדחות את הקץ, משום שהימים הראשונים עדיין היו תחת אימת המחבלים המסתובבים. אבל סבתו מספרת שכמעט לא חשה פחד, אלא בעיקר תחושת שליחות שדחקה בה לחזור לעיר ולמלא את תפקידה. "החיים באופקים המשיכו, הרגשתי שיש מה לעשות וחשוב שנחזור". ואכן, שבוע לאחר המתקפה שגבתה קורבנות רבים בעיר, סבתו התייצבה בחזרה בדירה עם תרמיל גדול, ותחת אש של טילים ואזעקות ובצל המלחמה בדרום, הפשילה שרוולים ובדקה איפה היא יכולה לעזור. והתשובות לשאלה הזאת היו רבות.
"בהתחלה חזרנו רק חמש בנות, כי היו הורים שפחדו. התחלנו באמצעות הגרעין התורני להפעיל דברים: היו אנשים שעדיין לא יצאו מהבית מפחד, אפילו לא למכולת, אז ארגנו כמות אדירה של סלי מזון וחילקנו לבתים. בשבוע הזה החלו גם כל השבעות על אלו שנרצחו בטבח. 50 מאנשי אופקים נרצחו, ואנחנו הבנות הגענו לסייע בתפעול של עשרות שבעות. זה אומר לדאוג שם לאוכל, לבוא לנחם איפה שריק, לראות מה צריך ומה חסר, רצנו ממקום למקום. זה היה שבוע קשה מאוד אבל משמעותי", היא נזכרת.
גם בהמשך משפחות רבות עדיין חששו לצאת לרחובות, משפחות אחרות הפכו כבר למשפחות מגויסים, ובנות השירות היו למשענת מנחמת ואיתנה לאימהות ולילדים בכל הגילים, שלולא הן לא היו מצליחים לשמור על שגרה שפויה. "התחלנו במערך פעילויות לילדים במקלטים, כדי להוציא אותם מהבית ושיהיו במקום בטוח".
סבתו הייתה בתקן של שירות בתיכון דתי בעיר, אבל לא חיכתה עד שתלמידיה ישובו למסגרות כדי לפעול. בתקופה הממושכת עד שהוחלט על חזרה לבתי הספר, היא וחברותיה הגו שלל דרכים יצירתיות ליצור קשר עם התלמידים ולהעניק להם תכנים ותעסוקה בימים הארוכים בבית. "עשינו פעילויות בזום, באנו לבקר אותם בבתים, שיחקנו איתם, עשינו ימי הולדת. כל פעם מחדש המצאנו את הגלגל איך להפעיל אותם בלי המסגרות".
תושבי אופקים לא הסתירו את הערכתם לעשייה של בנות השירות. "התושבים התרגשו והודו לנו מאוד. הם אמרו שממש הצלנו אותם, אחרת לא היו יוצאים החוצה והילדים היו כל היום במסכים. הם אמרו שנתנו להם תקווה, הראינו להם שיש כוח ויש חיים שממשיכים".
שנת העשייה האינטנסיבית בצל המלחמה העמיקה את החיבור של סבתו לעיר ולתושביה, עד שהיא פשוט לא הצליחה להיפרד והחליטה להישאר במקום לשנת שירות נוספת. "יש לי עוד מה לתת לאופקים. דווקא מהשנה הלא פשוטה הזאת, החיבור היה יותר עמוק עם כולם. עשינו עם העיר משהו גדול, יש לי עוד מה לתת ומה לקבל מהעיר הזאת".
מבחינתה של סבתו, השירות הלאומי שחוותה היה משמעותי יותר מכל שירות צבאי שאפשר להציע לבת אחרת בגילה. לדבריה, השירות הלאומי מזמן לבת סיטואציות אמיתיות של החיים שבהן רק היא יכולה להעניק את התרומה הכל כך נצרכת למען האחר. "זה מתבטא במשימות הקטנות האלה, שאין אפשרות לפגוש אותן בצבא. אתה נפגש עם אנשים בסיטואציות שאין מישהו במקומך, אתה האדם הנכון במקום הנכון". ופעמים רבות, היא מחדדת, העשייה בשירות הלאומי היא כזו שמגלה לך מיד את עוצמת התרומה וחשיבות המעשה: "את רואה בעיניים איך עזרת עכשיו לאותו ילד, לאותה משפחה, איך הצלחת לשקם מוסד. מרגישים את ההשפעה ממש ברגע שבו הענקת את העזרה. הרגשנו המון פעמים שאין אף אחד שיעשה במקומנו. אם לא נביא את סל המזון, או לא נבוא לעזור בשבעה – לא בטוח שהאנשים האלה יסתדרו. אם לא היינו פה, קשה היה למצוא את האנשים שיעשו את זה. בסוף מדובר בבנות צעירות עם מוטיבציה ועם תחושת שליחות". סבתו מציינת גם את הערך המוסף ש"זו גם הכנה חסרת תחליף לחיים, להתמודד עם אנשים ומצבים שונים".
יושבת ראש שדולת האישה הדתית והחרדית, חברת הכנסת לימור סון הר־מלך, מוסיפה כי "האירועים המאתגרים שאיתם מתמודדת מדינת ישראל מדגישים את עוצמתן וחשיבותן של בנות השירות שמובילות עשייה מלאת הוד וגבורה, וחשוב להודות להן על פועלן. בנות השירות פרוסות בכל רחבי הארץ, ועשייתן משתרעת על כל תחומי החיים. במסגרת השדולה למען האישה החרדית והדתית זכינו לבקר וללמוד מעט ממעשיהן, ונפעמנו משלל פועלן. בנות השירות התמודדו בתעצומות נפש עם מציאות של מלחמה וגילו יכולות מעוררות השראה. הן פעלו מתוך גמישות מחשבתית וראש גדול, וזיהו את הצרכים בשטח תוך מתן מענים יצירתיים. פעמים רבות הן היו עמוד התווך של הקהילה בזמנים הקשים ביותר".
לתגובות: [email protected]