
1.
לא מעט מחלוקות יש בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית בכל הנוגע למלחמה שמדינת ישראל מנהלת מול אויביה מאז 7 באוקטובר. חלק מהמחלוקות חשובות ואפילו קריטיות, וחלקן שוליות וסמנטיות.
אפילו על שמה של המלחמה הזאת טרם הושגה הסכמה. בצה"ל מכנים אותה 'מלחמת חרבות ברזל', שם שדומה בסגנונו לסיסמאות שבאמצעותן הוזעקו יחידות המילואים דרך הרדיו, בטרם היות הטלפון הנייד.
ראש הממשלה נתניהו רוצה שהיא תיקרא 'מלחמת התקומה'. ומכיוון שמי ששולטים בשיח הציבורי לא נוטים ליישר איתו קו בשום דבר, יש להניח שהניסיון הזה יצלח בערך כמו ניסיונו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין לכנות בשם 'מבצע שלום הגליל' את מה שלימים נקרא בפי התקשורת 'מלחמת לבנון'.
מהבן שלנו, שהתגייס לחיל השריון לאחר שפרצה המלחמה, התחיל אותה ברפיח וכעת נמצא בלבנון, שמענו הצעה לקרוא לה 'מלחמת שבע החזיתות'. שמענו ואהבנו. בכל אופן, משמעותית הרבה יותר המחלוקת בשאלה כיצד ייחקרו המהלכים והאירועים שקדמו לאסון ה־7 באוקטובר, שנראה כי מוצדק לראות בו את האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל.
2.
על עצם הצורך בחקירה נראה שאין מחלוקת. יש הסכמה רחבה שהכישלון הביטחוני והטבח הזוועתי הזה חייבים להיחקר. קודם כול כדי להכיר את האירועים ואת המהלכים, לנסות לרדת אל שורשי המפולת הזאת ולהסיק מסקנות שאולי יצמצמו את הסיכויים לאסון דומה בעתיד, חלילה. אמרנו אולי יצמצמו ולא בטוח - שהרי בעינינו ראינו כיצד מסקנות ועדת אגרנט, שעסקו בין השאר בטעויות המודיעיניות שגרמו למחדל מלחמת יום הכיפורים, לא הצליחו למנוע את המחדל המודיעיני שהביא לאסון שמחת תורה 50 שנה מאוחר יותר. סיבה חשובה נוספת שמחייבת חקירה היא הצורך לזהות את האחראים לאסון, בדרג הפוליטי ובדרג המקצועי, ולשקול בהתאם לכך את קידומם או את המשך כהונתם.
אך למרות הקונצנזוס לגבי עצם הצורך בחקירה, יש מחלוקת קשה לגבי הגוף החוקר. באופוזיציה דורשים להקים ועדת חקירה ממלכתית, בעוד שבקואליציה שוללים זאת מכול וכול, ומציעים להקים גוף חוקר שיורכב בידי המערכת הפוליטית, תוך חלוקה שווה בין קואליציה לאופוזיציה.
בחודשים הראשונים למלחמה הייתה הסכמה רחבה שאין מנוס מדחיית החקירה למועד מאוחר יותר, ולו משום שהנחקרים הפוטנציאליים במערכת הביטחון ובמערכת הפוליטית היו עסוקים בניהול המלחמה. למען האמת, גם כעת רובם עסוקים בכך. אך ככל שחולף הזמן גובר החשש שחומרים לא יישמרו, שממצאים יעוותו בידי גורמים אינטרסנטיים, ושעדויות יתואמו באופן שיפגע בבירור האמת. בנוסף לכך, יש הרבה טעם לפגם בכך שהרמטכ"ל הרצי הלוי, אחד האחראים העיקריים לאסון, ממשיך למנות ולקדם את בכירי צה"ל ולעצב את פני המטכ"ל הבא, בלי שנחקרו העובדות והוברר האם אותם בכירים אכן ראויים לקידום בהתחשב בחלקם במחדל ובאסון.
שר הביטחון החדש ישראל כ"ץ, שמוכיח עד כה שמבחינתו הצבא עובד אצל הדרג המדיני ולא להפך, הודיע לרמטכ"ל שעליו לסיים את התחקירים הצבאיים ולהציג אותם עד סוף ינואר הקרוב, ועד אז הוא לא יאשר מינוי של אלופים. להשלמת התחקיר הצבאי יש חשיבות רבה, אבל ברור לחלוטין שהוא לא מספק, גם משום שהוא עוסק רק בהיבט הצבאי של האסון, וגם ובעיקר משום שהתנהלות צה"ל ובכיריו חייבת להיחקר בידי גורם חיצוני אובייקטיבי, ובלי זה לא תתקבל תמונה שלמה ומהימנה.
3.
יש הרבה יותר משמץ של היתממות ותעתוע בדרישה האופוזיציונית להקים ועדת חקירה ממלכתית בטענה ש"זה מה שקובע החוק", שזו דרך המלך לנהל חקירה אובייקטיבית, או בהישענות על תקדים ועדת אגרנט, ועדת אסון מירון וועדת הצוללות – כולן ועדות חקירה ממלכתיות. השם 'ועדת חקירה ממלכתית' יוצר רושם מטעה מלכתחילה, שהרי ממלכתיות היא לכאורה עניין שבקונצנזוס, ולכן חשוב לראות מה עומד מאחוריו.
נפתח בכך שאין שום חוק שמחייב להקים ועדת חקירה ממלכתית. יש רק חוק שמאפשר להקים ועדה כזאת, בהחלטת ממשלה או בהחלטת ועדת הכנסת לביקורת המדינה, ומגדיר את אופן הקמתה ואת סמכויותיה.
כך למשל, בעקבות כשלי מלחמת לבנון השנייה נכנעה ממשלת אולמרט ללחצי דעת הקהל והחליטה להקים ועדת חקירה. אבל אולמרט סירב להקים ועדת חקירה ממלכתית מתוך חשש שמסקנותיה לא ייטיבו עמו ועם ממשלתו, והסתפק בהקמת ועדת חקירה ממשלתית, כלומר כזו שמורכבת בידי פוליטיקאים. מלכתחילה הוועדה ההיא אפילו לא הייתה אמורה להיות בראשות שופט. רק לאחר שכמה מהמועמדים הפוטנציאליים לכהן בוועדה נפסלו בידי היועמ"ש דאז מזוז, הוחלט להעמיד בראשה את השופט אליהו וינוגרד.
ועדות החקירה לאסון מירון ולפרשת הצוללות אכן הוקמו בהחלטת ממשלת בנט־לפיד במתכונת של ועדת חקירה ממלכתית. אבל זה קרה בעיקר משום שהכשלים שאותם בדקו ועדות אלו לא אירעו בתקופת כהונת הממשלה שהחליטה על הקמתן. הרבה יותר קל להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שיש לה יותר שיניים ושאין לממשלה שליטה על הרכבה, כאשר היא חוקרת את כשליה של ממשלה קודמת.
4.
הבעיה העיקרית בוועדת חקירה ממלכתית היא שלפי החוק מרגע שהוחלט על הקמתה, מי שקובע את הרכבה הוא נשיא בית המשפט העליון, ובראשה צריך לעמוד שופט של בית המשפט העליון בדימוס. לפני עשרות שנים, כאשר בית המשפט העליון נהנה מאמון ציבורי גבוה מאוד, הפקדת החקירה בידי ראשיו הייתה בחירה טבעית. אבל בעשרות השנים האחרונות המצב השתנה לחלוטין.
בעקבות ההפיכה המשטרית ("המהפכה החוקתית") שהובילו אהרן ברק וממשיכי דרכו, בית המשפט העליון סיפח לעצמו סמכויות נרחבות, התערב ברגל גסה בהחלטות שבסמכות הרשות החוקקת והמבצעת, וקיבל החלטות שניכרת בהן הטיה אידאולוגית ברורה לצד החילוני־שמאלני. ביחסי הכוחות בין המחנות הפוליטיים והאידאולוגיים, בית המשפט העליון נתפס כמעוז החזק ביותר במערך הכוחות של השמאל - לצד האקדמיה, התקשורת, התרבות וארגוני החברה האזרחית. בית המשפט העליון חשוד כמוטה פוליטית נגד ממשלת נתניהו והימין, וכמי שיחתור במודע ושלא במודע למסקנות שיובילו לפירוקה.
במקרה של אסון ה־7 באוקטובר, בעיית חוסר האובייקטיביות של מערכת המשפט חריפה במיוחד. שהרי מן הראוי שוועדה כזאת תעסוק, למשל, בנושא הקשר בין נסיגת צה"ל מעזה ועקירת ההתיישבות בה ובין תפיסת השלטון בידי חמאס והפיכת עזה למעצמת טרור. כזכור, שופטי בג"ץ דחו ברוב של עשרה מול אחד את העתירה שביקשה לבטל את חוק ההתנתקות, כשהם מקבלים את טענת ממשלת שרון שההתנתקות תשפר את ביטחון המדינה, ולכן הפרת זכויות האדם של התושבים היהודים נעשית לתכלית ראויה. אז מה הסיכויים שממשיכי דרכו של האדמו"ר המשפטי אהרן ברק, שעמד בראש ההרכב שקיבל את ההחלטה, יגיעו למסקנה שצדקו המזהירים ואכן הנסיגה מעזה הביאה אותנו אל הטבח ביישובי העוטף?
וגם אם לא נלך רחוק כל כך אחורה בזמן, הרי אין ספק שוועדת החקירה תצטרך לעסוק בעימות סביב הרפורמה המשפטית שפילג את המדינה, ולחקור את השפעת השסע בתוכנו על החלטת חמאס לפתוח במתקפה. כידוע, מערכת המשפט לחלוטין לקחה צד בעימות הזה. היא הטילה את כל כובד משקלה נגד הרפורמה, שנועדה להחזיר למערכת הפוליטית מעט מהסמכויות שהמשפטנים ניכסו לעצמם. השתיקה של מערכת המשפט, ושל הפרקליטות הנתונה להשפעתה, היא שהכשירה את ההשתוללות הפרועה והבלתי־חוקית ברחובות, את השיסוי וההסתה, את המרד הגלוי והסרבנות המאורגנת. האם שופטי בג"ץ, שהרפורמה ביקשה להחליש במעט את דורסנותם כלפי הרשויות האחרות, הם שיוכלו לחקור ולהחליט באופן אובייקטיבי בנוגע לעימות שהם והתפקוד שלהם עמדו במרכזו?
5.
במצב האמון הירוד שניתן כיום בשופטי בג"ץ ובממלא מקום נשיאו, ועדת חקירה ממלכתית היא מוסד שאבד עליו הכלח. הדברים נכונים עוד יותר כאשר הנושא הנחקר נוגע ישירות לאינטרסים מובהקים של השופטים. לכן דווקא ועדת חקירה המכונה ממלכתית תהיה למעשה ועדה פוליטית מוטה שמסקנותיה יתקבלו רק על מחנה השמאל, שבית המשפט העליון הפך לאביו ורבו האידאולוגי.
ועדת חקירה אובייקטיבית צריכה להיות מורכבת בהסכמה של שני המחנות הפוליטיים. זה לא אומר שהיא תהיה ועדה פוליטית, מוטב שחבריה יהיו אנשי מקצוע בתחומים הרלוונטיים. אבל הבחירה בהם אינה יכולה להיעשות רק על ידי השמאל, או על ידי השופט יצחק עמית המזוהה עמו אידאולוגית. ואם בכל מקרה הוועדה תהיה פוליטית, אז שלפחות תהיה מאוזנת פוליטית.
לתגובות: [email protected]