מרפא את הלב

"גם אני פצוע מלחמה", גילה לאחרונה אברהם שפירא בפוסט שהתפוצץ ברשתות החברתיות. "את הפציעה שלי לא רואים. לא יורד לי דם. לא חסר איבר. פשוט בלב שלי פקע מיתר. לפציעה הזו יש שם, תסמינים, תרופות, ואפילו מחלקה בבית חולים. אלא שרוב האנשים לא כל כך מבינים אותה, ולפעמים גם מפחדים ממנה".

ואז חושף שפירא באומץ בפני עוקביו: "אז נפצעתי בלב. למחלה הזו קוראים דיכאון. התסמינים מרובים, ובעיקרם התכנסות פנימה ואצלי גם נטייה לאובדנות. מה זה אומר? שלפעמים כואב לי כל כך ועצוב, עד שאני רוצה לכבות את אור החיים ובלבד שהכאב ייפסק".

"למחלקה קוראים פסיכיאטריה", הוא מספר על המקום שבו הוא מאושפז, "מין שם מפחיד כזה שאף פעם לא קשור אלינו. אבל במחלקה הזו נמצאים חולים עם לב ונפש שבורים, ורופאים ואנשי צוות עם לבבות גדולים וחמים שעוזרים לרפא את השבר, לחבר בחזרה את המיתר שפקע, לתת אור וחיים, ונחת ושמחה. וגם תרופות לפעמים, כשצריך לשכך את כאבי הלב והנפש".

"אז אני פה", הוא מסיים, "פצוע בהחלמה. בגוף שלם ולב שבור. עם אמונה גדולה ביכולת להבריא, ולחבר את השבר כך שתישמע שוב מנגינת הלב שלמה, נעימה ויפה. ואתם, שימו על ליבכם. הסתכלו לצדדים", הוא פונה לקוראיו, "אולי גם לידכם יש מי שפצוע, שנקרע לו מיתר, אך הוא מתבייש או לא מכיר את שם המחלה. חבקו ועטפו אותו. הציעו נחמה. ספרו שיש תרופה. וכשצריך, גם מחלקה. ושיש אנשים טובים ומומחים שיודעים לרפא את השבר ולא צריך להמשיך ולסבול".

הגילוי הפומבי הזה נפל על חלק ניכר ממכריו של שפירא כרעם ביום בהיר. הוא בן 42, בנם הבכור של הרב יהושע והרבנית נעמי שפירא, גר בבית שאן, נשוי לסמדר, אב לשמונה וסב לנכדה. עובד ב'אמנה' בתור רכז פרויקטים של חברת הבת – 'בנייני בר אמנה', שבונה בעיקר ביהודה ושומרון. בחודשים האחרונים הוא עובר התמודדות אישית לא פשוטה, ומשהחליט לשתף זאת עם הציבור, ביקשנו לשוחח איתו ולפתוח באמצעותו צוהר לעולמם של לא מעט פצועי מלחמה שחווים התמודדות קצת אחרת, יותר שקופה ופחות מדוברת מזו של קטועי הגפיים והפצועים במחלקות השיקום.

הוא רהוט וקוהרנטי, מתאר כל פרט במה שעבר ועובר עליו בשנה האחרונה, רחוק מאוד מהתדמית שמודבקת לאנשים במצבו. זאת בדיוק הסיבה לכך שהוא ניאות להניח את ליבו על השולחן ולשתף את הקוראים.

הרגע שבו הלב נאטם

הכול התחיל ביום השלישי למלחמה. שפירא הגיע למחנה שורה כדי לקחת כמה דברים מהמחסן במפקדת הרבנות הצבאית, אך לא תיאר לעצמו שעיניו ישזפו מחזה שייחרת בכל נים מנימי נפשו.

"אחרי שלקחתי מה שהייתי צריך מהמחסן, קפצתי להגיד שלום לכמה חברים טובים. כשהגעתי אליהם, הם היו באמצע פריקת משאית של שוקו יטבתה. דרך הדלתות הפתוחות ראיתי שהיא הכילה הכול חוץ משוקו: 50-40 קדושים, חלקם בשקיות, חלקם עטופים במה שהיה. הם הורידו אותם ולקחו מהם טביעות אצבע. חלק מהעבודה נעשתה תחת כיפת השמיים. קלטתי שהם עובדים קשה, אבל חסר להם ציוד. כך בעצם התחלתי לתת סיוע בצד הטכני למי שעבד על החללים. לא נגעתי בחללים, ולא התקרבתי יותר משני מטר בשל היותי כהן, אבל לא צריך להתקרב יותר משני מטר כדי לראות את הכול".

שפירא מתנדב במד"א מגיל 16, ומשמש נהג אמבולנס כבר יותר מעשרים שנה. במהלך השנים הגיע לא פעם לזירות פיגוע קשות מאוד, כמו הרצח של בני משפחת פוגל באיתמר. "ראיתי הרבה מחזות קשים, אבל זה היה מחזה מסוג אחר", הוא מתאר. "זה ריח אחר. זה מחזה אחר לגמרי. היום אני מבין שבאותו רגע, כשפתחו את הדלתות של המשאית, נאטם לי הלב, מכיוון שאין לי יכולת לשאת את זה. אם אני נושא את זה אני מת במקום, הלב לא יכול לשאת את גודל הכאב. את זה שאני צריך לרוץ ולהביא אלונקות לחברים כדי שיורידו את החללים בקצב יותר נורמלי, או אפילו לפרוש בד יוטה כמו שצריך, כדי שסקרנים לא יוכלו להסתכל על מקום שבו מטפלים בחללים. או להזיז רכב, כי הוא פתאום מפריע. להזיז רכב נראה אירוע בקטנה. רכב של זק"א, בלי גופה בפנים, כי אני כהן, אבל הזזתי אותו למקום שמגן מפני זה שאנשים אחרים יראו - אז ראיתי הכול", הוא מתאר ברעדה.

כמו כולם, במהלך שמחת תורה שמע גם הוא על המלחמה. מכיוון שהיה מסופח לרבנות בפיקוד המרכז באותה תקופה, התבקש להישאר בכוננות למקרה שתתפתח זירה נוספת באיו"ש. "במוצאי שבת, כשהבינו שהולכים להתעסק עם הרבה חללים ושהצבא ייקח על זה אחריות, התקשר אליי אחראי הלוגיסטיקה של רבנות פיקוד המרכז ואמר לי: 'אני יורד למחנה שורה לטפל בחללים, קח אחריות על פיקוד המרכז, בהצלחה!'. הוא הסביר לי איפה המפתחות, ובזה תמה החפיפה בינינו". בתום חודשיים מתחילת המלחמה, המפקד שלו, שהיה רב פיקוד המרכז, הפך להיות רמ"ט הרבנות הצבאית, ושפירא עזב את פיקוד המרכז ועבר להיות העוזר הצמוד שלו. "כך הפך שורה להיות בסיס האם שלי, עד סוף הפרק שלי במלחמה".

עד לפני שלושה חודשים שפירא היה בתפקוד מלא, "אפילו יותר מזה, כי עשיתי שתי משרות, גם במילואים וגם בעבודה, השתדלתי לתפקד ככל האפשר. הקפדתי לישון בבית, כי אני יודע שזה עוגן מאוד חשוב. זה אומר הרבה נסיעות, כי אני גר בבית שאן, מחנה שורה נמצא באזור רמלה והמשרדים של בנייני בר אמנה בירושלים. את הקו של ירושלים-רמלה-בית שאן עשיתי מדי יום בכל מיני וריאציות כאלה ואחרות, מנסה לג'נגל את הכול".

"אתה חייב טיפול עכשיו!"

ביום שישי, ב־8 בספטמבר 2024, החלו להופיע סימנים מדאיגים בהתנהגות שלו. "הייתה ברית לבן אחותי באש קודש, ולא התחשק לי לפגוש אף אחד", זאת למרות ששפירא הוא טיפוס חברתי בדרך כלל. "פשוט נעמדתי בצד והרגשתי שלא טוב לי, עצוב לי. כיבדו אותי בכיסא של אליהו בלי לתאם איתי מראש, ולא הייתי מפוקס. זה ממש לא אופייני לי. הגעתי הביתה וישנתי עד כניסת השבת. לאחר מכן עברה עליי שבת עייפה מאוד".

העייפות החריגה לא התפוגגה גם כשהשבת חלפה. "ביום ראשון אמרתי לסמדר: קשה לי, והיא ענתה: אז אל תיסע לצבא. בסוף, בגלל שהיו לי דברים חשובים לעשות, החלטתי לנסוע בכל זאת, מקסימום אחזור באמצע היום. הגעתי לצבא, וראיתי שכל מה שאני עושה פשוט לא הולך. התקשרתי לחבר שהמשרד שלו נמצא בתוך המרכז לטיפול בחללים, וביקשתי שיבוא אליי. כשהוא הגיע, הוא הסתכל עליי ואמר: אברהם, אתה חייב טיפול עכשיו! בהשגחה פרטית היה קבוע לי לאותו ערב תור לפסיכולוגית שהכרתי מהעבר. מסביבות פורים־פסח היה קשה לי מאוד עם ריחות של בשר. אני אדם שמאוד אוהב בשר, יש לי בבית מעשנה וגריל גז", הוא מדגיש. "ופתאום פשוט לא הייתי מסוגל להריח בשר, בשר חרוך עוד יותר. בעקבות זה קבעתי פגישה עם הפסיכולוגית, אבל קבעתי כמו אדם שקובע דברים שהוא לא חייב אותם, אז הוא קובע אותם למתישהו. הקדוש ברוך הוא סידר מלכתחילה שהמתישהו הזה היה אותו יום ראשון".

הפסיכולוגית כנראה כבר זיהתה ששפירא שרוי בדיכאון עמוק, ורק התלבטה אם ואיך לספר לו זאת. בניסיון לדחוק את הקץ, היא ביקשה שיחזור אליה פעם נוספת ביום שלישי בבוקר. "ביום ראשון בערב הייתי צריך עזרה לעלות במדרגות לחדר השינה, הרגשתי שהגוף שלי קורס. את יום שני ביליתי בעיקר במיטה. הגעתי אליה ביום שלישי בבוקר, בלי כוחות גוף טכניים. היא התיישבה בעמדה שלא אופיינית לה ואמרה לי: אברהם, אתה בדיכאון. זאת מחלה. יש לה תרופות, יש איך להתמודד איתה, אבל אתה חולה. מאותו רגע נתתי לה את המושכות להוביל אותי בתוך התהליך".

"בהתחלה הרגשתי ריק אחד גדול", הוא מתאר את הימים הראשונים של הדיכאון. "כלומר, אתה פשוט לא רוצה כלום ושום דבר. אין שום כוח חיים בכלום. מצידי לא לאכול שנתיים, רק אם מכריחים אותי. באותו יום שלישי הפסיכולוגית אמרה לי: יש דברים שאני מכריחה אותך לעשות: שלוש תפילות ביום, מקלחת כל יום, שתי ארוחות כל יום ועשר דקות טיול בחוץ, לא משנה איך אתה מרגיש. העוגנים הללו קצת החזיקו אותי, אבל לא היה לי כוח פיזי. הייתי חלש מאוד בימים האלה. הליכה לבית הכנסת, שהייתה לוקחת לי חמש או שש דקות, לקחה לי 25 דקות. לא הצלחתי ללכת מהר יותר. זה פשוט לא עבד".

לאט לאט, עם כוחות החיים ששבו, חווה שפירא נטייה לאובדנות. "בעצם כשכוח החיים עולה, הכאב מקבל במה, ולפעמים הוא כל כך גדול שפשוט רוצים לכבות את הכאב, גם אם זה במחיר של לכבות את הכול", הוא משתף ברגעים הקשים. "באותו זמן החלפנו פסיכיאטר - מפסיכיאטרית שרק סיממה אותי ונתנה לי תרופות שעשו אותי זומבי וישנוני כל היום, עברתי לפסיכיאטר שהוא נס והצלה, שאמר לי: בעזרת ה' אתה תצא מזה. אתה תצא מזה גם בלי תרופות, אתה תבריא, ואני איתך פה. אבל לאט לאט האובדנות הרימה ראש. ככל שהכאב יצא יותר, האובדנות הרימה יותר את ראשה, עד שהגעתי לשני ניסיונות אובדניים".

שפירא מציין כי לכל אורך הדרך, העובדה שהיה מודע למצבו הנפשי סייעה לו למנוע ניסיונות שכאלה עוד קודם לכן. "כבר ביום הראשון שמתי את האקדח שלי בכספת ונתתי לסמדר אשתי את המפתח. עם הזמן, כשעלו מחשבות אובדניות, פירקתי אותו לחלקים, ואת הקנה היא שמה בבית של מישהו אחר. בשלב מסוים הפסיכולוגית נתנה הוראה להחביא ממני את כל התרופות שבבית. זה אומר שכל יום מוציאים מהמחבוא את התרופות שאני צריך לקבל, נותנים לי ומחזירים. הבית היה מטורלל מזה ואשתי שמרה עליי. אחד האתגרים היותר גדולים בכלל, ועוד יותר לזוגיות, זה לשמור על אדם אובדני, ועוד יותר קשה עם אדם שהיה מתפקד קודם. כי אתה מדבר עם מישהו שהחוץ שלו עובד, והפנים שלו לא. בחוץ אני נראה אותו אברהם של לפני כן, ובפנים אני ילד בן שלוש שעומד ליד הקופה בסופר, רוצה את הממתק שנמצא לו מול העיניים, ולא נותנים לו אותו. הוא צועק, משתולל ויעשה הכול כדי לקבל אותו. הפער הזה בין הפנים לחוץ הוא בלתי ניתן להסברה".

הניסיון האובדני הראשון היה בערב שבת חול המועד סוכות, חודש וחצי אחרי תחילת הדיכאון. "לקחתי כדורים עם אלכוהול - עשיתי תערובת מעניינת, כזאת שאי אפשר למות ממנה. זה נשמע אולי מצחיק, אבל באופן פנימי ידעתי שאני לא אמות מזה. זאת הייתה זעקה לעזרה שבעצם אומרת: לא שומרים עליי מספיק", הוא מחדד את הקונפליקט.

הניסיון השני הגיע שבועיים אחר כך. "הפעם השנייה הייתה כשברחתי מהבית. הודעתי שאני הולך לבד, במטרה שיעצרו אותי. נורא קשה לעצור בן אדם שעד לפני רגע היה עצמאי ומתפקד. כיביתי את הטלפון כדי שלא יוכלו לאכן אותי, והלכתי לי למפלים הלבנים, 20 דקות הליכה מהבית, במחשבה של ילד קטן: אני הולך, יחפשו אותי, אשתי תדאג - אני עוד רגע חוזר. בלי הבנה שאם אשתי תדאג המשמעות היא משטרה, חברים וצוותי חיפוש. בשלב כלשהו פתחתי את הטלפון וראיתי הודעה מהפסיכולוגית שלי: אברהם, זה לא מצחיק. תתקשר עכשיו לסמדר, תודיע איפה אתה, תחזור הביתה. זה היה כשהייתי כבר עם הרגליים בתוך המים במעיין, והילד הקטן קצת בא על סיפוקו - אז המוח קצת חזר. סמדר הגיעה לקחת אותי, המשטרה הגיעה. סוף סוף לקחו לי את האקדח, כי נורא פחדתי ממנו".

בסיום האירוע חווה שפירא אנקדוטה מיוחדת, שהחזירה לו מעט אור לעיניים. "בסוף גביית העדות מאשתי, היא אמרה לשוטרים: 'תודה רבה'. לאחר מכן, גם אני ניגשתי לשוטרים ואמרתי להם: 'תודה רבה שחיפשתם אותי ושמרתם עליי'. השוטר הבכיר הרים אליי את המבט ואמר לי: 'תודה רבה לך. אתה מסרת את הנפש בשבילנו, אנחנו פה לכל מה שאתה צריך. זה הטלפון שלי – אתה מוזמן להתקשר'. מדהים לראות שאלה שוטריך ישראל".

"לא להשקיע גרם בהסתרה"

מתוך ההבנה שהבית לא מצליח לשמור עליו, נעשו כמה ניסיונות לעשות זאת בדרכים נוספות שלא צלחו, עד שהגיעו מים עד נפש ושפירא החליט להתאשפז. בעקבות חוק האזוריות באשפוז הפסיכיאטרי, נסע שפירא לבית החולים העמק בעפולה, הסמוך למקום מגוריו. "הפסיכיאטר בהעמק אמר לי: אתה לא מתאים למחלקה סגורה, וגם אין לנו פה. למחלקה הפתוחה אני יכול להזמין אותך עוד בערך עשרה ימים. כשתהיתי מה אני עושה בעשרת הימים האלה, הוא השיב: הדבר היחיד שאני יכול לתת לך זה מחלקה סגורה בשער מנשה, את זה אפשר לקבל מיד, אבל אתה צריך להגיד שזה בהסכמה. מכיוון שהביתה לא יכולתי לחזור, הלכתי לשער מנשה בהסכמה. מחלקה סגורה זה מקום לא נעים. גם שער מנשה עצמו הוא מקום לא נעים. הוא מקום יפהפה מבחוץ, אבל אלו בניינים משנות השישים. בושה וחרפה למדינת ישראל שהיא מקיימת טיפולים כל כך רגישים, באנשים כל כך רגישים, בצורה הזאת".

"בשלישי בבוקר הבנתי שאני חייב לצאת משם בהקדם האפשרי. בדקתי כמה אפשרויות, ומכיוון שחיפשתי מסגרת דתית, המסגרת המתאימה הייתה בית החולים מעייני הישועה בבני ברק. ביום חמישי, 14 באוקטובר 2024, הועברתי למעייני הישועה. זה עולם אחר לגמרי. מבחינת התנאים, זה כמעט בית מלון. גם מבחינת התנאים הטכניים, הצוות, הנעימות, האוכל, התפילות. ראש המחלקה אמר לי דבר מעניין: אתה לא מתאים למחלקה פתוחה משתי סיבות, אבל בגלל ששתי הסיבות האלה קורות ביחד, אז אתה מתאים. אתה לא מתאים למחלקה פתוחה כי אתה אובדני, ואין לנו פה יכולת לשמור על אובדניים. אתה לא מתאים למחלקה פתוחה כי אתה מאוד מודע לעצמך ואתה מאוד בריא. בצירוף של שני אלה - כשאתה אובדני בריא, זה אומר שיש בינינו הסכם, שכל פעם שיש לך קושי אתה בא ואתה אומר אותו, ואנחנו ניתן לך טיפול תרופתי. אם זה מוסכם, אני מוכן לקבל אותך".

למרות ששפירא מתאר את המקום כבית מלון, החוויות הנפשיות שהמשיך לעבור באותם ימים לא היו פשוטות כלל. "בשבת הראשונה ישבתי בחדר האוכל ומיררתי בבכי קרוב לחצי שעה. כל מי שהלך בחלל הציבורי ראה אותי. אף אחד שם לא מחבק, לא מניח יד, כי אסור, ובמידה רבה של צדק, כי אי אפשר לדעת אילו טראומות עבר מי שלידך, והאם הוא נפגע מינית וכדומה. פשוט מיררתי בבכי, עד שנתנו לי כדור הרגעה. כשהכדור השפיע - המתח ירד ואיתו גם הבכי נרגע. שם אני מעביר את החודש האחרון. הצוות שם מצליח לראות את הבן־אדם שמאחורי המחלה. הם עובדים ברחמים גדולים, בחסד גדול, בחן, בנעימות, גם עם אנשים שמתפרצים עליהם וצועקים".

שפירא קובל על המוסכמה החברתית שמסתירה את האשפוז הפסיכיאטרי. "ישבו איתי אנשים שהמשפחה הקרובה שלהם לא יודעת איפה הם, הם משקיעים רבות בהסתרה. זה כזה אבסורד, במקום להשקיע בלהיות בריא - משקיעים בלהיות חולה יותר", הוא אומר. הוא, לעומת זאת, החליט לא להסתיר לרגע. "באותו יום שהפסיכולוגית אבחנה אותי עם דיכאון, שיתפנו את הילדות בבית: אבא חולה בדיכאון. כולם יודעים שיש לי דיכאון. אנחנו לא משקיעים בהסתרה גרם אחד של כוח. במחלות נפשיות צריך כל כך הרבה כוחות נפש כדי להתמודד עם המחלה, שלהשקיע גרם אחד בלהסתיר אותה זה פשוט גרם נוסף שלא ירפא. לא רק שהוא לא מרפא, הוא גם מזיק. אז אתה משקיע גרם וחוטף פעמיים".

היותר נורמלי מכולם

בשלב מסוים הרגיש שפירא צורך לשתף גם את חבריו במה שעובר עליו. הפוסט הראשון שהעלה לרשתות החברתיות נעשה ויראלי וזכה לעשרות שיתופים. "השיתוף הגיע בשלבים. כבר כמה שנים שאני כותב לעצמי. סביב יום הולדת ארבעים, לפני שנתיים, ביקשו ממני אחיות שלי ודודה שלי לקרוא מה שאני כותב. צירפתי אותן לקבוצה שבה אני כותב לעצמי. עם הזמן צירפתי עוד כעשרים אנשים שביקשו. ראיתי שזה כלי חזק בשביל להבין מה עובר עליי. בשלב כלשהו שיתפתי את הפסיכולוגית שלי במה שאני כותב, והיא אמרה לי: העולם צריך לשמוע את זה. בשלב הראשון הצעתי לעוד אנשים להצטרף לקבוצה, בשלב השני התחלתי לפרסם בפייסבוק. זה התפוצץ ברמה שלא תיארתי לעצמי. הפעם הראשונה שיכולתי לכתוב בצורה מסודרת על זה שאני באשפוז הייתה כשהגעתי למעייני הישועה. בעיקר כתבתי שגם אני פצוע מלחמה, עד כמה זה מחלה, יש לה שם, יש מקצוע שמטפל בה, יש לה תרופות, ויש מה לעשות איתה".

מה שאתה ראית במחנה שורה, ראו גם אחרים. יצא לך להכיר עוד אנשים במצב שלך, פצועי נפש מהמלחמה?

"יש לי חברים שהם פגועים, אבל לא מוכנים להכיר בזה. הם עם דיכאון, ולא מוכנים להודות בזה ולטפל בעצמם. ניסיתי לשכנע אחד מהם להכיר בזה שהוא חולה, ולא הלך לי. הוא אמר לי: אני בריא. אמרתי לו: אני יודע איך זה נראה. אני רואה אותך, אני יודע שאתה כזה. עד היום הוא לא מטופל. אחד אחר בדיכאון, גם לא כל כך מטפל בעצמו. לצערי, הוא בדרך לגירושין בעקבות הדיכאון. נורא קשה לעבוד עם אדם דיכאוני. זה מתיש ברמות ומצריך כוחות נפש אדירים. שאפו לאשתי על כל הזמן הזה שהיא החזיקה אותי בבית", הוא מחמיא לה, "מעבר לכל מה שאתה עובד, אתה עובד כל הזמן עוד 24/7, ועם מישהו שלא מכיר לך טובה, אלא כועס עליך כל הזמן, כי כל מה שלא תעשה אתה לא בסדר. כשהלכתי לבית החולים אמרתי לילדות: אני הולך כדי שיהיה לכם בית נורמלי. בלי אבא, אבל יציב".

התגובות הרבות ששפירא מקבל מעידות שהוא לא לבד במערכה. "הרבה מהתגובות הן של אנשים שאומרים לי: יש לי חבר טוב עם דבר כזה. אני מסתכל להם בעיניים ואומר: אל תעבוד עליי, אתה עם התסמינים. הם לא ברמה קשה כמו שלי, הם ברמה הקלה של חוסר יכולת לקום מהמיטה ושל הקושי שחווים ושל הצער הפתאומי, והם פשוט לא מטפלים בעצמם".

איפה הגבול בין מישהו שנמצא על הסקאלה הנורמטיבית ובין מי שצריך טיפול?

"לב יודע מרת נפשו", הוא מצטט. "יחד עם זאת, יש נורמה. אם אתה בנורמה - לא קל לך, אבל אתה קם. אבל אם אתה לא קם חמישה ימים, ואז קם, ועוד פעם נופל לעוד שישה ימים – לך לשאול. במחלות האלה זה כמו סרטן: עדיף לגלות מוקדם. אם יש שאלה - אין שאלה! לך לפסיכולוג, לך לאיש טיפול. איש הטיפול המוסמך אמור לדעת לשאול את השאלות ולאבחן. בעיניי זו לא שאלה של נורמליות. אני היותר נורמלי מבין כולם, אני זה שהלב שלו נשבר", הוא אומר כשקולו נשנק. "הלב שלי לא יכול להכיל - אז הוא פשוט אטם את עצמו, ובסוף הוא התפרק".

"התדמית זה מחיר שמשלמים", הוא מסכים לחשש שאני מעלה בפניו. "זאת הבועה שצריך לפוצץ. בסביבות הקהילה שלנו גילינו פתאום עוד כמה שהם עם דיכאון ולא ידעו איך לטפל בעצמם. הורה של ילדה עם דיכאון שאומר: אני לא יודע איך לגשת אליה. פתאום יש להם אוזן קשבת. למה? כי אנחנו אומרים לכולם על השולחן: אברהם עם דיכאון. פתאום חבר אומר: אגלה לך בסוד, גם אני עם דיכאון. חבר אחר שאומר: אשתי עם דיכאון כבר תשע שנים, כולל אשפוזים, כולל ניסיונות אובדניים, כולל הכול. פתאום אתה רואה שיש את זה. אני נגד השקט הזה".

משפחת שפירא בחרה בכיוון הפוך מהשקט המקובל, למען הריפוי: "כשהבנו שזו לא אפיזודה חולפת של שבועיים, הרמנו טלפון לכל מנהלי בתי הספר של הילדים שלנו ואמרנו להם: שימו לב, זה ילד לאבא עם דיכאון בבית. עובדים סוציאליים, מורים, מנהלי תיכונים – תדעו, זה מה שקורה. תבינו מה קורה לילד. בסיטואציה אחרת, מורה לא מבינה למה בת בכיתה שלה פתאום פורצת בבכי. בבוקר היא שאלה את אבא שלה 'איך הולך?' ובהפסקה הקודמת קיבלה אס־אם־אס: היום לא טוב. אז היא בוכה וקשה לה. אם הם לא יודעים, הם לא יכולים לעזור לה. אבל אם הם יודעים, הם עוטפים אותה. לאשתי יש קבוצת ווטסאפ 'שומרים על הילדות', כדי שהיא תוכל להיות איתי, כדי שהיא תוכל להיות עם עצמה. השכנות מבינות ועושות את זה. למה? כי היא מוכנה להודות בזה. זה הפוך על הפוך. הריפוי הכי גדול למחלה הזאת זה לשים אותה על השולחן".

איפה בסוף אתה רואה את עצמך?

"אני הולך לצאת מזה, אין לי ספק היום. לא היה לי ספק מעולם", הוא מבטיח. "גם הפסיכולוגית שלי וגם הפסיכיאטר שלי טוענים שאני חייב לעשות עם זה משהו אחרי שאחלים, להיות שליח של הנושא. השיקום בפסיכיאטריה הוא דרך ארוכה וסיזיפית, ואני יודע שיהיו עוד נפילות בדרך, ויהיה צורך בהרבה כוחות בדרך. על המצב שלי אני אומר: ברוך ה' יום יום".

אם היית יודע מראש את ההשלכות, היית מוותר על המילואים?

"אין לאף אחד יכולת לדעת מתי ועל מה זה יתפרץ. יכול מאוד להיות שזה היה עובר. יכול להיות שהייתי מוצא משהו שהיה מפרק את זה בנפש, וזה היה עובר בלי כלום. לו הייתי יודע שאני אקח את זה כל כך קשה, הייתי מטפל בעצמי אחרת".

מכשיר שמיעה לחברה חירשת

את המוטיבציה לפרסם את מצבו הרפואי קיבל שפירא כבר לפני כעשור, כשהיה אחד מהראשונים במגזר לתרום כליה. "אבא שלי אמר לי בזמנו: אם תתרום כליה, תוכל לתרום מקסימום אחת. אם תספר את הסיפור, יהיו יותר מעשרים. אני יודע שיש בוודאי יותר מעשרים".

"אני חושב שיש לי את היכולת והמחויבות להיות מכשיר שמיעה לחברה חירשת", הוא מגדיר את השליחות בעיניו, "יש פה שני צדדים בחברה החירשת. יש את הצד החולה, וגם את הצד הבריא שליד החולה. אתה רואה מישהו מהחברים שלידך עם סימנים - תעזור לו. לפני חצי שנה, אחד הקבלנים שעובדים איתי חזר מעזה. באמצע היום שמתי לב שהוא לא משהו, ראיתי אצלו התפרצות שלא הייתה נראית לי. באותו יום הלכתי לבוס שלו ואמרתי לו: העובד שלך חייב טיפול. הוא אכן קיבל טיפול, וזה עזר לו.

"תפתחו את העיניים, תפתחו את הלב. מי שחושש - שילך לבדוק את עצמו. אתה חושב על מישהו אחר? לך לעזור, לך לתת יד, לך להגיד לאנשים: מותר להיות חולה. זאת מחלה, יש לה שם, יש לה תרופות טובות שעובדות וזה יכול לעבור".