התחלה// נולדה וגדלה בנווה דקלים שבגוש קטיף, "מקום עם פסיפס אנושי נדיר, שהתמודד עם הרבה אתגרים והצמיח מתוכו אנשים מדהימים". ילדת הסנדוויץ', הרביעית משבעה אחים.
אבא// יחיאל ניסים (60), ממקימי בני דקלים. "אבא מאוד תומך, דוחף ומעצים, עשה דברים גדולים בחיים שלו".
אמא// ענת ניסים ז"ל. שנים רבות שימשה כמורה לאנגלית בבית הספר נאות קטיף, באולפנת נווה דקלים ובבית הספר היסודי לבנות בעצמונה. "מלאת עין טובה ומבט חיובי על החיים. ממנה קיבלתי את המנטרה ש'מחשבה יוצרת מציאות', כך שאפשר להוביל את המציאות באמצעות המעשים שלנו". נהרגה בתאונת דרכים לפני שבע שנים.
ספסל הלימודים// עד כיתה ו', שבסופה התבצע הגירוש מגוש קטיף, למדה בתלמוד תורה בעצמונה. "הייתה שם תחושה חברתית טובה מאוד, רכשתי בבית הספר חברות טובות ואוהבות".
היה תהיה// "ההורים הכינו אותנו נפשית לאפשרות שאכן נגורש מביתנו. לאורך כל התקופה הם חזרו ואמרו שחייבים לקחת בחשבון את האפשרות שזה יקרה, בניגוד לתפיסה הרווחת של רוב התושבים ש'היה לא תהיה'. אני מעריכה את זה מאוד, כי זה גרם לטראומה להיות פחות חדה ממה שיכלה להיות".
הגירוש// בזמן הגירוש עצמו שהתה בבית עם משפחתה. "ההורים היו בתפיסה של 'באהבה ננצח', אך כשהחיילים התחילו לדחוף את אבא שלי, נשכבתי על הרצפה והתחלתי לצרוח. בסוף הצליחו להקים אותנו ויצאנו מחובקים מהבית. היינו הבית הראשון בשכונה שתושביו גורשו. כשיצאנו, כל השכנים צפו בנו בתדהמה".
טראומה// במשך שמונה חודשים השתכנה המשפחה במלון גולד בירושלים, עד שעברה לאתר הקראווילות בעין צורים, שבו התגוררה תשע שנים. "במהלך השהות בירושלים, סיפחו אותנו לבית הספר נועם בקריית משה. הם ניסו לעטוף אותנו, אבל היינו בטראומה ועשינו להם חיים קשים. אני ממש מעריכה אותם על כך שלמרות הכול אפשרו לנו להמשיך ללמוד שם".
שירים ושיעורים// עם המעבר לעין צורים, חזרה ללמוד בתלמוד תורה עצמונה שהתמקם בשומריה שבחבל לכיש. "נסענו שלושת רבעי שעה לכל כיוון". לאחר מכן החלה ללמוד באולפנת נווה דקלים שבגבעת וושינגטון, "שם הכישרון המוזיקלי שלי התחיל לקבל ביטוי. בכל שנה הייתה הצגה ששילבה אומנות ושירה. תמיד קיבלתי תפקידי סולו דומיננטיים".
רצוא ושוב// לאחר סיום כיתה י"ב, במסגרת השירות הלאומי, הייתה קומונרית בסניף של תנועת הנוער אריאל בשכונת גבעת החרסינה שבקריית ארבע. את שנת השירות השנייה עשתה כמדריכה בחטיבת הביניים של אולפנת עפרה. לאחר מכן חזרה לקריית ארבע לטובת לימודים במדרשת 'שירת חברון'. "שתי השנים בקריית ארבע היו משמעותיות וטובות והשפיעו עליי לטובה עד היום".
שיר מזמור// בסיום שלוש השנים הללו, החלה ללמוד במסלול אומן־יוצר בבית הספר 'מזמור'. "למדתי כתיבה, הלחנה, אינטרפרטציה, פיתוח קול ועיבוד קולי. שם התפתחתי ורכשתי את הביטחון העצמי שלי". עם תום הלימודים החלה לעבוד בארגון 'אורות פנימה', תוכנית העצמה דתית ואמונית לבנות נוער באולפנות ובבתי ספר תיכוניים בחמ"ד, והשתלבה באולפנת צביה באשקלון.
התאונה// כמה חודשים לאחר מכן, שבוע לפני חנוכה, נסעה עם אמהּ לניתוח להסרת משקפיים בלייזר בירושלים. "היא הצטרפה אליי למרות שהייתה עמוסה. בדרך היו לנו שיחות משמעותיות. בדרך חזרה, מכיוון שהייתי עם רטיות על העיניים, היא נהגה ואני נרדמתי. במהלך הנסיעה בסיבובים המפותלים של חבל לכיש התעוררתי מבום. התנגשנו חזיתית ברכב שבא מולנו. אף אחד לא יודע מה באמת קרה. אמא נהרגה במקום".
הנס// בתוך זמן קצר הזעיקו אזרחים שחלפו במקום את כוחות ההצלה. "בנס היה באזור מסוק שבדיוק סיים תרגיל והגיע בתוך שניות. העלו עליו את אמא שלי. אני התלוננתי על כאבי בטן והבינו שכנראה יש לי פציעה פנימית חמורה, ולכן פינו אותי באמבולנס טיפול נמרץ. בבית החולים הכניסו אותי לבדיקת סי־טי ולא ראו כלום. בגלל שהמשכתי להתלונן, החליטו לפתוח את הבטן וראו פציעה קשה ברמה שאם לא היו מנתחים אותי בתוך כמה דקות, כנראה שלא הייתי כאן היום".
האובדן// "מאז שנכנסתי לאמבולנס, שאלתי כל הזמן מה עם אמא שלי. 'כבר יעדכנו אותך', הייתה התשובה שחזרה על עצמה. אחרי הניתוח התעוררתי מוקדם מהצפוי ושוב שאלתי מה קורה איתה. דודה שלי נכנסה לחדר, הורידה את העיניים והתחילה למלמל 'ניסו לעשות הכול'. ואז הבנתי שהיא איננה". בתום שבועיים בבית החולים, שבמהלכם עברה שיקום שבו למדה לעשות הכול מחדש - להזיז את הראש, ללכת ולאכול – שוחררה להמשך שיקום בבית. "הייתי עטופה מכל כיוון. חברות השתבצו למשמרות 24/7 כדי להיות איתי כל הזמן. לא הייתי בלוויה או בשבעה".
החצי השני// אחרי שבעה חודשים החיים החלו לחזור למסלולם וההחלטה הייתה שהגיע הזמן לחזור לעבודה ולדייטים. הבחור השני שהציעו לה היה יהונתן, בעלה. "הדייט הראשון לא היה מוצלח במיוחד, אבל החלטתי לנסות שוב. מבחינתו הוא היה סגור על זה אחרי שבועיים, לי לקח חודשיים. הצעת הנישואין הייתה בערב ראש השנה, ובהודעה כתבנו 'תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה'". יהונתן הוא פצוע צה"ל שנפצע שנתיים לפניה במהלך קרב יריות עם מחבלים בחווארה. מאז הוא נותר עם רסיסים בירך ומתמודד עם כל ההשלכות הנלוות. כיום מתגוררים בני הזוג בגבעת הרא"ה, סמוך לעלי.
קדימה// הצעד הראשון אחרי החתונה היה להשלים את לימודי המוזיקה לתואר ראשון בהוראת המוזיקה במכללת גבעת וושינגטון. במקביל התבקשה על ידי מנהליה ב'אורות פנימה' להגיע ולשתף במה שעובר עליה. "היה לי ברור שאני הולכת גם לשיר ולא רק לספר. זאת בעצם הייתה ההופעה הראשונה שלי". מאז החלה להופיע פה ושם בהתאם לביקוש.
על הבמה// בעקבות התאונה עבדה בעבודות משרדיות שלא דרשו ממנה מאמץ פיזי ניכר. "אחרי שנתיים הרגשתי שאני צריכה משהו אחר, הנפש רצתה להתקדם הלאה. ראיתי חברה שפתחה בקריירה מוזיקלית והצליחה, והחלטתי ללכת בעקבותיה ולהפוך את התחביב והכישרון לעיסוק חיי. במהלך השנים האחרונות הופעתי מאות פעמים מול עשרות אלפי נשים ברחבי הארץ".
כוח הדמיון// לפני כשנה שוחררו במבצע ארנון ארבעה חטופים, בהם נועה ארגמני. במוצאי אותה שבת נחשפה לנשים ששיתפו שהשתמשו בכוח המחשבה והדמיון והן בטוחות שזה תרם להצלחת השחרור. "אמרתי לעצמי: איך לא חשבתי על זה? הרי זה היה המוטו של אמא שלי שאני מספרת עליו בהופעות. הבנתי שאם אני לא חשבתי על זה, בטח יש לא מעט נשים כמוני. אחרי כמה ימים הוזמנתי להופיע יחד עם אפרת מור, אימו של איתן שחטוף בעזה. היא סיפרה על ההתעקשות שלה להחזיק במחשבות חיוביות. אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות עם זה משהו".
מוזיקה משחררת// אז עלה הרעיון להקליט יחד עם אימהות החטופים שיר שיהדהד את המסר הזה. "פניתי לאפרת, והיא הייתה בעניין. התחלנו לקדם את הרעיון, והוא עבר הרבה גלגולים במשך שנה. נלחמתי עליו כדי שיצא. בשורה התחתונה, הן היו מותשות ופחות זרמו, עד שהחלטנו לגנוז את הפרויקט. רגע אחר כך אמרתי לעצמי שאין מצב לוותר, ואם לא אימהות החטופים, אז יהיו זמרות. פניתי לאיציק וייס, ותוך שבוע גייסנו את הזמרות, נכנסנו לאולפן והקלטנו את 'אחינו כל בית ישראל' ו'מנעי קולך מבכי', בשילוב דבריה של אפרת על הכוח שיש בידן. התוצאה יפה ומרגשת, ומביאה את המאזינות להיכנס למהלך רגשי שיוביל את המחשבה שתברא את מציאות שחרור החטופים".
אם זה לא היה המסלול// "יש עוד המון תחומים ותחביבים שאני מתעסקת בהם - צילום, עריכה, בישול, אפייה ועוד. ברוך ה' שניתב אותי למוזיקה, אחרת הייתי הולכת לאיבוד".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// "לפעמים קמה בחמש בבוקר, ולפעמים בשבע או שמונה. בשעות הללו מתעסקת בעניינים של מאחורי הקלעים, שיווק, ארגון וכדומה. בדרך כלל ההופעות הן בשעות הערב, מדי פעם מופיעה גם בבקרים".
פלייליסט// "שומעת הכול מהכול. אני אוהבת שירים של זמרים שונים, אבל שרה יותר שירי נשמה".
השבת שלי// "מנוחה. אני מקפידה לשחרר את הלחץ של החיים ואת התובענות ולנוח באמת. אני לא קובעת שום דבר לשבת, אלא אם זה מעניק לי אפשרות לנוח".
דמויות מופת// אברהם יאיר שטרן הי"ד, "הערצת חיי. אם היו נותנים לי את האפשרות לבחור מתי לרדת לעולם, כנראה הייתי בוחרת את תקופת המחתרות. אלה אנשים גדולים שעשו דברים מטורפים במסירות נפש אין־סופית".
מפחיד אותי// "להיות אדם שלא חי את החיים במלאות. הרבה פעמים אנשים שעוברים משברים קשים או חווים המון כאב בחיים, מפסיקים כבר להרגיש ומפתחים קהות חושים. אני לא רוצה להגיע לשם. אני רוצה להרגיש ולחיות את החיים במלוא עוצמתם. הכאב תמיד יהיה חלק מהחיים, אבל שתהיה בהם גם שמחה".
משאלה// "שנגיע כבר למצב השלם של עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל".
כשאהיה גדולה// "זמרת בין־לאומית לנשים, גם לא יהודיות, בבחינת 'אור לגויים'".
לתגובות: [email protected]