כיצד מדליקים?
נר ראשון של חנוכה. כבר בשעות הבוקר ניגשתי להיטיב את הנרות וכבר אז המה הלב.
לפני כמה ימים שאלתי את ביתנו שיר מה צריך. מי מדליק בשמן ומי בנר. אבל השאלה שעמדה שם זעקה, כיצד תדליקי? כיצד מדליקים?
שיר השיבה שיש במחסן הרחוק ארגז עם החנוכיה ואבי השכן יביא הכל. למחרת כשהגענו לתפילת ערבית בבית הכנסת ע"ש אביעד, כבר עמד בפתח הבית שולחן מכוסה בנייר כסף ועליו התנוססה בגאון החנוכיה של אביעד ולצידה חנוכיות הילדים.
ערב חנוכה. ניגשים להדליק והלב הומה שוב. מילות התפילה שקודם ההדלקה מה'בני יששכר' מדינוב מקבלות משמעות חדשה.
"וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא חֲשׁוּבָה וּמְקֻבֶּלֶת וּמְרֻצָּה לְפָנֶיךָ מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר חֲנוּכָּה כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי כָּל הַכַּוָּנוֹת שֶׁכִּוְּנוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי הַשֵׁם בְּעֵת אֲשֶׁר הֶעֱרוּ לַמָּוֶת נַפְשָׁם בִּשְׁבִיל כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא."
כן, הגיע הזמן שנשים לב. הכהנים משרתי ה' הם הם גם הלוחמים! אנשי הקודש הדבקים בה' הם אלה שגייסו את העם ויצאו בראש כולם למלחמה. וגם היום יש לנו לוחמים רבים מהזן הזה. כן ירבו. הגיע הזמן.
והתפילה נמשכת, "וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עוֹרַרְתָּ נִצְחֲךָ עֲלֵיהֶם לְנַצֵּחַ אֶת אוֹיְבֵיהֶם וּלְנַצֵחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה'."
לנצח את אוייבינו זהו יעד גדול. להשיג בטחון ושקט ושלווה זה יעד חשוב, אבל בסוף בסוף לנצח באמת זה לנצח על מלאכת בית ה'. וכמו שמיקד אביעד כאשר חזר מעזה וקנה תמונה גדולה של בית המקדש, ואמר: שנדע על מה אנחנו נלחמים.
למען דעת כי התכלית של לנצח את אויבינו היא לחזור לחיי קוממיות שלמים של עם החי בארצו ושכינה בבית מקדשו. לא פחות.
"וְהִנְנִי עוֹשֶׂה עַל דַּעְתָּם וְעַל כַּוָּנָתָם וְעַל דַּעַת כָּל הַצַדִּיקִים וְהַחֲסִידִים שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם נִסֶּיךָ וְזָכוּ לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים, וְעַל דַּעַת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים שֶׁבְּדוֹרוֹתֵינוּ. וּפִי כְּפִיהֶם וַעֲשִׂיָּתִי כַּעֲשִׂיָּתָם."
והלב עולה על גדותיו, והעיניים מתמלאות. הנני מדליק על דעתו של אביעד שלמה שלנו, וכולנו מדליקים על דעתם של כל הקדושים שהערו למוות נפשם. הי"ד.
ואין כל ספק שהם שם, בישיבה של מעלה, ממשיכים להילחם על העם והארץ ועל המשפחות. צריך רק לפקוח עיניים ולראות את כל הניסים המופיעים לנגד ענינו מתוך הגבורות.
אני מסיים את התפילה: "וּבִזְכוּת הַמִּצְוָה הַזֹּאת תְּזַכֵּנוּ לְנַצֵּחַ אֶת אוֹיְבֵינוּ וּלְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה'."
מנגן חרישית את ניגונו השמימי של ר' שלוימה קרליבך שאביעד ומשפחתו כ"כ מחוברים אליו, 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך…והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך…
ומתוך כך מתחיל את הברכות.
שעשה ניסים…בזמן הזה. הקול רועד, הגרון משתנק, ברוך…שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
ומדליק את הנרות.
שאלה ותשובה בני 2,000 שנה
בבתי כנסת רבים כל כך חוזרת התמונה הבאה במופעים שונים אשר כולם שווים. אבות ובנים אומרים קדיש על הקדושים שעלו בסערה השמיימה.
הנה תמונה מבית הכנסת המרכזי שלנו במצפה יריחו. שבת שלפני חנוכה, חגי נכדי בן ה-12 אומר קדיש על אביו אביעד הי"ד יחד עם סבו האומר איתו. מאחור אומרים קדיש אבותיהם של אריאל אליהו וישי מן על בניהם שנפלו במלחמה.
ולהבדיל בין החיים לחיים, בקריאת התורה כל הקהילה שרה וזורקת סוכריות על החייל אביתר לייזרוביץ שנפצע קשה בקרב בלבנון והשבת חזר לראשונה לביתו ולמשפחתו. איזה נס. איזו שמחה.
בכמה בתי כנסת חוזרת התמונה הזאת? ומה מתרחש שם בלבבות?
והשאלה עולה, מהיכן שואבים כוחות?
והתשובה, מאבותינו הקדושים!
חשמונאי ובניו, גם הם יצאו לקרב. הם ידעו שרבים יפלו, הם חשבו שגם הם אולי לא יחזרו. אבל הם ידעו על מה הם נלחמים והערו למוות נפשם, למען העם ולמען החזון. וגם למען אלה שחיו בטעותם, שהתייונו, שאיבדו את הדרך והפנו עורף לאחיהם, ושהשמיצו אותם.
הם נלחמו למען כולם כי התכלית עמדה מול עיניהם והם ידעו שזוהי האופציה היחידה להישרדות העם ולחיים בכלל, ולחיים של משמעות בפרט.
הם יצאו למלחמה מול מעצמה, הטנקים שלה היו ענקים כמו פילים, ומספרם היה כחול הים, והם היו נראים בלתי מנוצחים. אבל הברירה היחידה הייתה להיכנע, ולהיעלם. הם הבינו ויצאו לקרב. והם גם נפלו בקרב. אבל הם הביאו את העם לניצחון מופלא וחזרה מלכות לישראל יותר מאלפיים שנה. עוד לא אבדה תקוותנו.
אז מהיכן שואבים כוחות? מהאבות. והאבות של הדורות האחרונים בכלל זה.
אני נזכר באיצו טאוב, מתאומי מנגלה. זכיתי ליסוע איתו במסעותיי הרבים לפולין. פעם באתי לביתו לבקרו. היה זה בערב חנוכה. מיד כשנכנסתי הוא החל לספר לי בהתרגשות: 'היום היה אצלי חבר משם, B. A כמוני (בוגר אושוויץ-ר"ת של איצו)
'שאלתי אותו האם הוא זוכר את ליל חנוכה בצריף', ממשיך איצו לספר. 'רציתי לדעת האם גם הוא זוכר, כי במשך הזמן התחלתי לפקפק האם מה שאני זוכר אכן היה. לשמחתי החבר זכר ואמר: כן איצו, אני זוכר. הדלקת נר חנוכה בצריף.
באותו הרגע איצו תפס בי והחל לבכות. אתה מבין יענקי? אתה מבין? אני, ילד בן 11 נתתי את מנת המרגרינה היומית שלי להדליק נר חנוכה. מנה בגודל של כפית אבל בגודל של חיים שלמים. כי ויתור עליה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. הגוף זקוק למנת המרגרינה הזאת. הקלוריות האחרונות. ואני נתתי אותה. ולא עוד אלא שגם תלשתי מתחתית מכנסי כמה חוטים שיהיו פתילות להדלקה. גם על כך עמד עונש מוות בעוון חבלה ברכוש הרייך. ואני, ילד קטן, ללא הורים, הצלחתי לאזור כח ולוותר כמעט על חיי כדי להדליק נר חנוכה. זה לא יאומן. וככל שעוברות השנים התחלתי לפקפק, האם באמת כך עשיתי? הלא זה בלתי אפשרי. והיום, הוא המשיך לבכות, היום קיבלתי אישור לכך מחדש. אני עשיתי.
ילדים אומרים קדיש ויש להם כוחות אדירים. מכל האבות הקדושים כמה כח יש לילדים.
על הניסים ועל הגבורות
ומתוך כל הכאבים והדמעות מתנוסס הנס. על הניסים בזמן הזה שאינם נופלים בכהוא זה מהניסים של הימים ההם. כי כל ימי ישראל הם רצף אחד מתמשך במסעו של עם הנצח.
אנו חוזים בענינו את טבעת האש שנבנתה סביבנו בעמל של שנים ובכסף רב מתפרקת ואיננה, ותמורות גדולות מתרחשות לפתע. ואנשי המודיעין והמבינים עומדים משתוממים אל מול המחזה.
וכל החיילים הבאים משדה המערכה מספרים איזו סכנה עמדה על הפתח. בכל הגבולות ובכל הגזרות הכל היה מוכן לפריצה, לכיבוש, ולפגיעה נוראה ח"ו. ומה היה קורה אילו.
וכמה אבדות היו אם חלילה.
יקח עוד דור שלם ויותר ללמוד את העובדות ולהפנים את הסיפורים על הניסים הגדולים.
ועל כל אלה אנחנו חייבים להודות ולהלל לשמך הגדול. ולשוב ולהודות ושוב לומר תודה, ומזמור לתודה. ואילו פינו מלא שירה כים…אין אנחנו מספיקים להודות.
מחלקה 1 מאירה את החיים
ובליל נר ראשון של חנוכה התכנסה מחלקה 1 בגבעה שהקים אביעד, במתחם הצימרים 'שחרית'.
'שאו מרום עיניכם בשחרית…' - גם כאשר שחור הלילה בשיאו הרימו עיניכם ודעו כי זהו סימן ידוע שהאור עומד להפציע. דעו כי הפציעות הללו של יעקב הצולע על ירכו הינם חלק ממאבק עולמי המתקיים עד עלות השחר הבוקע מתוך חושך הגלות.
את תאריך המפגש המחלקתי קבעה שיר מיד לאחר השבעה, וכולם באו. לוחמי המחלקה על נשותיהם הלוחמות וילדיהם. ובתוכם, 3 אלמנות, 13 יתומים, והורים שכולים של ארבעת הקדושים. היו שם המ"מ אמיתי והמג"ד ירדני, וכל פצועי המחלקה. כולם התייצבו כאיש אחד ורוחם של הנופלים ריחפה מעל.
הם התארגנו לערב גדוש ומלא אור ועוצמות, משחקים ושירים, הפעלות ויחד נפלא. על הפלייסמנטים שעיטרו את השולחנות הערוכים הם כתבו: מאירים את החיים!
כי לוחמי ישראל יודעים שיש מגמה ותכלית למלחמה. עם הנצח צועד אל היעד, לבנות את בית מקדשו ולהאיר את העולם כולו באור ה' של צדק ומשפט, חסד ואמת. זוהי התשובה לחושך הגדול שמפיצים שונאי ישראל, מחריבי העולם וצורריו שבכל הדורות.
זוהי גם הקריאה לכולנו, להתעלות לגודל השעה, להתחבר לתעצומות הנפש המתגלות בקרב עמנו בכל המעגלים. לספר ולהודות על כל סוגי הגבורות. על גבורת הלוחמים, וגבורת הנשים. על גבורת הנחלצים לעזרה והמתנדבים. על גבורת היחידות המיוחדות, והשוטרים. על גבורת משפחות החטופים ומשפחות הפצועים, והמשפחות השכולות. והעם כולו העומד יחד במערכה הכבדה ומאמין בצדקת הדרך. ועל כל אלה אנו באים להודות לאלקי ישראל שעשה ועושה לנו את כל הניסים והנפלאות בזמן הזה.
חשוף זרוע קדשך
אביעד הי"ד אהב בפיוט את הבית הזה במיוחד. כאשר פרצה המלחמה הוא פנה לקראת חנוכה הקודם לזמר ידוע וביקש ממנו שיבצע את השיר להרמת רוח הלוחמים.
הוא ביקש שנדע שאנו נלחמים על מקדש. בדיוק כמו לוחמי בית חשמונאי. הוא חש קרוב אליהם ושאב מהם רוח ועוצמה. ממצפה יריחו הוא היה יוצא לסיורים רבים בארמונות החשמונאים בפאתי יריחו. באחד מסיוריו הוא גילה מערת קבורה שזה עתה נשדדה, ועצמות כהנים פזורות סביבה. הוא צילם והזעיק את רשות העתיקות וארגן לוויה שלא נראתה כדוגמתה. העצמות הובאו לקבורה בבית העלמין במישור אדומים ועל המצבה נחרטה דוגמה של מערת הקבורה מהן הם הובאו. לוויה בת אלפיים שנה.
בימים אלה בהם מתגלים תעצומות הנפש של העם היהודי ואנו מבקשים: רבש"ע, הגיע השעה. 'חשוף זרוע קדשיך וקרב קץ הישועה'. וכפירוש המלבי"ם: חשוף את הגבורות, ואת דרכי הנהגתך וניסיך הנסתרים. חשוף את זרוע קודשך כדבר הנביא: "חשף ה' את זרוע קדשו לעיני הגויים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו." (ישעיה נב). וכהסבר הרד"ק במקום שהגאולה צריכה לבוא בגלוי ובגבורה שהכל יראו את זרועו של ה' וישועתו.
'וקרב קץ הישועה'. כי בא מועד. ומובטחים אנו כדברי אור החיים הקדוש: 'ואם יראה האדון כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד, ורבו חובותיהם למעלה ראש, ואפס בהם כח הסבל, והיה ממכרו עד שנת היובל, שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה, ואז ויצא ביובל ושב לאחוזתו, כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו.(דברים כ"ה,כח)
רבש"ע, אתה קבעת כי קץ ישנו. ואנו, ארכה לנו השעה, ואין כח בעם לסבול חבלים עוד.
ואתה הבטחת כי יש קץ לימי הרעה. אז אנא ה', קרב נא את הקץ ונקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה במהרה.