הימים האפלים בשנה באור הטבעי הם ראש חודש טבת וסוף חנוכה בימים האפלים חובתנו להוסיף אור!
מראש ימות עולם (בחצי הכדור הצפוני), סוף חודש כסלו היא תקופה של שפל האור הטבעי. הימים מתקצרים עד לאורך הקצר ביותר, הלילות מתארכים עד לאורך המירבי, והיום הקצר ביותר בשנה, "יום התקופה" (החל ב-21 בדצמבר למניינם), חל תמיד בסמוך לראש חודש טבת. בסוף חודש כסלו נעלמת גם הלבנה (כמו בסוף כל חודש), השבוע האחרון של חודש כסלו הוא אפוא השבוע שבו מגיע האור הטבעי בעולמנו לשפל האור השנתי, וימי ראש חודש טבת וסוף חנוכה הם הימים האפלים בשנה!
גם עובדי האלילים שמו ליבם לצביונה הטבעי החשוך של תקופה זו, וחגגו בה 'חגים' של אור ושל אש במשך 8 ימים; כך מעידה הגמרא (ע"ז ח ע"א):
ואלו אידיהן [='חגיהם'] של עובדי כוכבים: קלנדא וסטרנורא... אמר רב חנן בר רבא: קלנדא - שמונה ימים אחר תקופה [=אחר יום התקופה, 'תקופת טבת']; סטרנורא - ח' ימים לפני תקופה...
תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך – אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי, עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים?! עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה.
כיוון שראה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא! הלך ועשה שמונה ימים טובים [על מנהגו של עולם!].
לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים – הוא [=אדם הראשון] קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.
התלמוד מייחס לאדם הראשון חוסר ידיעה אסטרונומי, אבל עומק דתי מרשים ביותר. תחילה הוא הבחין בקיצור היממה, החל מבריאת העולם בחודש תשרי (בעונה שבה היום והלילה שווים) ועד לימים הקצרים של חודש כסלו, ביותר, ופירש זאת כעונש על חטאו. מעת שהוא גילה כי היום חוזר ומתארך, הוא לא התגאה ולא חשב שה' קיבל את תפילתו והמתיק את דינו. אדם הראשון הבין שהתארכות היממה מעידה על כך שיש חוקיות בבריאה, ושהשמש והירח והכוכבים נוהגים על פי החוק שטבע בהם בוראם. אף על פי כן, אדם הראשון לא הגיע מתובנה זו לכפירה בא~ל, אלא להיפך: הוא חגג שמונה ימים טובים על כך שקבע ה' בעולם את יכולת ההתחדשות וההארה מחדש. לאחר זמן, נטלו עובדי האלילים ימים אלה, והפכו אותם לחג אלילי.
מחג האוֹר לחג החנוכה
קשה כמובן להתעלם מההשוואה הברורה בין שמונת הימים של אדם הראשון לבין שמונת הימים של חנוכת בית חשמונאי – להשוואה זו גם ביטוי לשוני: הגמרא מעידה כי אדם הראשון "לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים", ואילו ביחס לחג החנוכה מספרת הגמרא כי "לשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב). ביטויים אלה מלמדים בלא כל ספק על הקשר בין הסוגיות, ומוכיחים את כוונתה הברורה של הגמרא, ללמדנו על שמונת הימים של שפל האור הבראשיתי מאדם הראשון העומדים ביסוד שמונת ימי החנוכה. מכאן מתברר, שהחשמונאים אשר טיהרו את בית המקדש מחילולו האלילי, טיהרו בו בזמן גם את 'החג הבראשיתי' מחילולו האלילי – בית המקדש המטוהר פורק בידי הורדוס והבית שבנה חרב ביד רשעי רומא, אבל 'החג' שטוהר, נשאר טהור!
כך נבין את מחלוקתם המפורסמת של בית שמאי ושל בית הלל, האם מדליקים ביום הראשון של חנוכה שמונה נרות, ומכאן ואילך "פוחת והולך", כמו "יום שמתמעט והולך", וכמו "פרי החג" שנזכרים בתורה בסדרה יורדת, כי האור הטבעי "פוחת והולך" מסוכות עד חנוכה! או – שתפקידנו להוסיף אור דווקא בשפל האור, ולכן מדליקים ביום הראשון נר אחד ומוסיפים בכל יום נר נוסף, עד שיגיע "יום שמאריך והולך", יחד עם מילוי הלבנה אחרי חנוכה.
חנוכה ושמן הזית
על פי הידוע לכול, חנוכה הוא חג היסטורי מובהק, שנתקן על ידי חכמי בית שני זכר לאירועים שהתרחשו בימיהם: ניצחונם המופלא של החשמונאים על היוונים, חנוכת המזבח וחידוש העבודה בבית המקדש אחרי טיהורו, ונס פך השמן. אולם האמת החבויה היא, שלחנוכה ישנם גם יסודות חקלאיים טבעיים, בדומה לשלושת הרגלים – אביב, קציר ואסיף, יחד עם ניסי יציאת מצרים!
המשנה במסכת ביכורים (פרק א', ו) תולה את סוף זמן הבאת הביכורים בחנוכה:
מעצרת ועד החג [=סוכות] – מביא [=ביכורים] וקורא. מן החג ועד חנוכה – מביא ואינו קורא. רבי יהודה בן בתירא אומר: מביא וקורא.
הניסוח במשנה נראה תמוה – איך ייתכן שזמן הביכורים כמצווה מן התורה תלוי בתאריך ובמאורע מימי בית שני? ועוד: מדוע לא תסתיים עונת הביכורים בחג האסיף-סוכות – "באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, טז)? מה מיוחד דווקא בימי החנוכה, שהם יכולים להיות תאריך גבול עבור הביכורים הקשורים בתחום החקלאי?
כשם שחג הסוכות – "באספך מגרנך ומיקבך" (דברים ט"ז, יג), הוא חג האסיף של תבואת הגורן והיקב, כך ימי החנוכה הם האסיף של תנובת הזית והשמן! עונת היצהר, המסיק ודריכת השמן, זמנה הטבעי בין סוכות לחנוכה, ולכן לא נזכר אסיף היצהר בתורה בחג האסיף! הקבלה זו חרותה בלוח השנה החקלאי של ארץ ישראל, והיא הבסיס לכמה הזכרות בספרי המקבים ולכמה רמזים בספרות חז"ל, הקושרים את חנוכה וסוכות ומעמידים את חנוכה כמין 'סוכות שני' עם שמונה ימים בחודש התשיעי.
משום כך גם קבעה המשנה, שניתן להביא ביכורים עד החנוכה. זהו עיקרו הראשון והקדום של מועד זה – סוף עונת הביכורים, עם גמר הבאת השמן של אותה שנה.
יום ייסוד היכל ה'
זה היה גם היסוד לנבואת חגי בתחילת הבית השני על 'יום ייסוד היכל ה'' בתום הבצורת הקשה, מיד אחרי 24 לתשיעי בשנת 2 לדריוש: "שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה, מיום עשרים וארבעה לתשיעי, למן היום אשר יֻסַד היכל ה' שימו לבבכם; העוד הזרע במגורה, ועד הגפן והתאנה והרמון, ועץ הזית לא נשא [=פריו] – מן היום הזה אברך" (חגי ב', יח-יט);
כלומר, תחילת בנייתו של בית המקדש השני הייתה "מן היום הזה ומעלה", בכ"ה בכסלו שנת שתיים לדריוש, אחרי בצורת קשה שסיומה ב"עץ הזית לא נשא" [=פריו] – והיום הזה היה ידוע כיום ייסוד היכל ה' כל ימי בית שני, בסוף עונת השמן, שחלה בדיוק בימים החשוכים של השנה –
זה ההסבר היחיד לכך שהמתייוונים חיללו את המקדש ביום הזה (בשנת 145 למניין השטרות הסלווקי) כמסופר בספר מקבים-א (פרק ד'), ושלוש שנים אחר כך (בשנת 148) טיהרו החשמונאים את המקדש וקבעו את החג באותו היום בו חולל, והוסיפו עוד שבעה ימים – כך נולדו שמונת ימי החנוכה הדומים לסוכות – שבעה ימים + שמיני עצרת באסיף גורן ויקב – ובמקביל, יום ייסוד היכל ה' + שבעת ימי הניסים = שמונת ימי החנוכה.