השפעת הדו"ח על ההתעללות שעברו החטופים הישראלים בעזה, שהועבר בשבוע שעבר לאו"ם, היא בעיקר כלפי פנים, כלפי אזרחי מדינת ישראל.
אומנם ייתכן שבשביל הפרוטוקול האו"ם יוציא איזו הצהרת גינוי רפה, אך הצהרה זו תתגמד אל מול הגינויים החריפים שסופגת מדינת ישראל מארגון האומות המאוחדות באנטישמיות שלהן.
לעומת זאת, עבור אזרחי ישראל דו"ח זה הוא עוד נבירה כואבת בפצע הפתוח של כולנו, שלא יכול להגליד עד שכל החטופים יחזרו לבתיהם.
בשורות הבאות ברצוני לבחון באור חדש את האמירה שישראל צריכה לעשות הכול כדי לשחרר את החטופים, ולהעניק משמעות חדשה למילה "הכול". לפי דעת חלק ממשפחות החטופים, ייתכן שרובן, פירוש המילה "הכול" בהקשר זה הוא למלא את כל דרישות חמאס ובלבד שהחטופים יחזרו, אחרת יהיה מאוחר מדי. אפשר להבין לליבן, אבל כולנו יודעים מה המשמעות של שחרור של מאות מחבלים שחמאס דורש. זה נעשה בעבר כבר שלוש פעמים - בעסקת ג'יבריל, בעסקת טננבאום ובעסקת שליט, ובכל פעם שילמנו על כך במאות הרוגים שנרצחו על ידי משוחררי העסקאות או שלוחיהם. זו לא דעה, זו עובדה מוכחת. כללו של דבר: מי שדורש גם היום ללכת בדרך זו, גם אם אלה משפחות החטופים, מתעלם ביודעין מהמחיר הוודאי הכרוך בה. ועוד לא דיברנו על תנאים נוספים של חמאס, כמו הפסקת המלחמה וויתור על השמדת הרוע החמאסי. אינני מאשים את אימו של מתן צנגאוקר שרוצה לראות את בנה בבית והשאר לא מעניין אותה. אולם מדינת ישראל לא יכולה לנהוג כך. ההשלכות שציינתי לא מתאדות רק בגלל מצוקתן הנוראית והכואבת של משפחות החטופים. לסיכום נקודה זו: שחרור מחבלים בסדר גודל כזה פירושו ישראלים הרוגים, בוודאות.
אשר על כן, אני מציע לצקת תוכן חדש לדרישה לעשות הכול לשחרור החטופים ובדחיפות, כי משפחות החטופים צודקות: אין יותר זמן לחכות.
אני מבקש ממנהיגנו שהביאו אותנו עד הלום (ברע ובטוב, בזה הסדר) ללכת עוד צעד קדימה. נתניהו וגלנט עשו זאת, אם כי לא במתכוון אבל הם בכל זאת עשו זאת, ולטעמי לא קיבלו על כך את הקרדיט המגיע להם: הם לא נרתעו מצעדים צבאיים בעזה שנראו להם הכרחיים, גם במחיר שיוּצא נגדם צו מעצר בין־לאומי מהאג. זוהי מנהיגות שבעיניי ראויה לציון, וכאמור לא זכתה להוקרה הראויה. גם בנושא החטופים, הממשלה וראשי הצבא צריכים לגלות מנהיגות ולהמשיך בכיוון זה. עם בחירתו של טראמפ לנשיא ארצות הברית, שכזכור הבטיח לחמאס גיהינום אם החטופים לא ישוחררו עד לכניסתו לתפקיד (בעוד כשבועיים), זה נראה גם בר ביצוע: לא רק אום שמום אלא גם האג שמאג. רבים ממנהיגינו, מכל הסיעות הפוליטיות, הוכיחו את מסירות הנפש שלהם למען עם ישראל בשדה הקרב. מה שנדרש עתה הוא גילוי מסירות מסוג אחר: לנקוט צעדים אפקטיביים, גם אם הם לא יהיו מקובלים על בית הדין בהאג. החמאסניקים צריכים לדעת שגם משפחותיהם, על נשותיהם וטפם, על הכוונת אם החטופים לא ישוחררו. לא בטוח שזה קביל בהאג, אבל זה עשוי להיות אפקטיבי.
עם כל הבעייתיות והמורכבות, קשה לי לדמיין דרכים אחרות לשחרור החטופים שהסיכוי להצליח בהן משתווה לדפוס הפעולה שאני מציע. מהן האופציות האחרות (חוץ מכניעה)? חמאס מוכן להרעיב ולהרוג את האוכלוסייה שלו, ולכן קשה להאמין שמצור הדוק שחונק גם סיוע הומניטרי יעזור. העזתים ירעבו, העולם יזעק, והחטופים ימשיכו להינמק במנהרות. חמאסניקים רבים מוכנים גם להיות שאהידים, כלומר לא אכפת להם למות. גם מבצע צבאי לשחרור חטופים שמפוזרים בכל מיני מקומות (סוג של אנטבה רבתי עם מידע מדויק המאפשר פשיטה על עשרות מוקדים) נראה דמיוני לגמרי. לעומת זאת לחמאסניקים הבכירים, אלה שבעזה ואלה שבחו"ל, הקובעים את גורל החטופים - יהיה קשה מאוד להמשיך ולהחזיק בחטופים אם ידעו שהמחיר הוא פגיעה במשפחותיהם. ברור שגם דרך זו לא מבטיחה הצלחה, אבל בהתחשב באופציות האחרות היא נראית בעיניי הריאלית ביותר.
אני מניח שלמודיעין הישראלי יש די אינפורמציה כדי לדעת למי להעביר את המסר, ויחד איתו - כדי לאזן את המקל עם גזר - לפתוח גם אופציה של חנינה ותמריצים כספיים (למרות העוול המוסרי הגלום בכך). זה נקרא בעיניי לעשות את הכול למען החטופים, הכול כולל הכול, גם אם יוצאו בהאג עוד צווי מעצר נגד מנהיגי ישראל ומפקדי צה"ל.
על מנהיגי הדור הזה, דור של הקרבה ומסירות נפש, להיות ראויים לו. יש חיים להציל, ולשם כך הם נדרשים לעשות בשביל החטופים כל מה שרק אפשר לעשות, גם אם בעולם יצקצקו ובהאג יאיימו בהעמדה לדין. זה אולי לא עומד בתקן של החוק הבין־לאומי, שבמזרח התיכון ממילא איש מלבד אהרן ברק ותלמידיו לא שם עליו, אבל בנסיבות האכזריות שנוצרו זה הכי מוסרי שיש. אם מנהיגי ישראל יבחרו בדרך הטובה ביותר להצלת החטופים, בלי התחשבות יתר בדרישות החוק הבין־לאומי, ודרך זו אכן תביא לשחרור החטופים בלי שמדינת ישראל תיכנע לחמאס, עם ישראל ידע להעריך את זה, לדורות.