למרות שהוראת הפצ"רית לסכן את חיילי צה"ל למען אויבים "בלתי מעורבים" מסוכנת, מקוממת, ונוראה. למרות שדתיים שיוצאים מהדת בצבא, זו תופעה בעייתית וקשה.
למרות שלל הקונספציות שגרמו לאי מוכנות למלחמה - אנחנו נמשיך להתגייס ולשרת בצה"ל בסדיר ובמילואים.
ולא בגלל שאנחנו תמימים. ולא בגלל שאנחנו נאמנים. ולא בגלל שאנחנו עיוורים. ולא בגלל שחונכנו להיות ממלכתיים. אלא אך ורק בגלל שאנחנו חפצי חיים.
כי לכל אחד, מהזווית שלו, יש ביקורת על הצבא. כשיש צה"ל: יש חילוניות יתר ויש דתיות כופה. יש משפטיזציה מסרסת ויש לאומנות ימנית יתרה. יש קשיים, ויש הפסדים, ויש בזבוז זמן, ואוכל לא טעים, ויש מריבות, והפליות, ופניות לנציב קבילות חיילים.
אבל, כשאין צה"ל: יש מוות, ואונס, ושריפת ילדים, ועריפת ראשים, וירי בזקנים, וכאב חטופים וטרור רצחני בכל עיר ובכל פינה. ואין יותר עם סגולה, לא בארץ ולא בגולה.
ולכן אין אף ביקורת וטענה בעולם, שימנע מאיתנו, וגם מכם, להיות שם. כי זו מצווה קדושה וצו מוסרי. על צה"ל עומד הקיום היהודי. (כמובן, זה ברור כשמש למאמינים, שהכל בשליחות אלוקית, כמו המכבים, שה' עשה להם ניסים, על ידי לוחמיו הכוהנים, וכמו שאמרה דבורה הנביאה - לעזרת ה' בגיבורים.
זאת חנוכה, זאת האחווה.