אבינועם הרש - פרויקט 252
אבינועם הרש - פרויקט 252צילום: יח"צ

אחד מזכרונות הילדות שלי קשור באמא שלי שהעירה אותי, ילד בן 5 בשתיים עשרה בלילה ואמרה לי שהחברים של ההורים שלי רוצים לרדת מהארץ מהארץ ולטוס לארצות הברית בגלל כל מיני חובות שיש להם עם הרשויות.

אני זוכר איך הגעתי טרוט עיניים ולא הבנתי מה נסגר?

הם החליפו חיבוקים, השאירו לנו כל מיני דברים שהם לא היו יכולים לקחת איתם לטיסה כמו קומקום חשמלי וטוסטרים ונפרדו מההורים שלי בדמעות מתוך ידיעה שתוך שנתיים הם משלמים את החוב וחוזרים בחזרה לארץ.

עברו מאז כמעט ארבעים שנה. הם כבר לא חזרו אלא לגיחות בודדות לארץ.

כל הילדים שלהם תקעו יתד ושורשים, התחתנו עם יהודים אמריקאים, נולדו להם נכדים ובאופן כללי נראה שהם השלימו עם העובדה שהם לא חוזרים יותר לארץ.

לפני כמה שנים היה לי חבר שטס לפוסט דוקטורט בקורנל עם המשפחה שלו והיה אמור לחזור לארץ מיד בסיום הפוסט. בסופו של דבר קיבל הצעת עבודה אטרקטיבית עבורו ועבור אשתו.

גם הם ככל הנראה כבר לא יחזרו. בשנה האחרונה נרשמו אלפי אזרחים ישראלים שביקשו להוציא דרכון זר (חלק גם גרמני) בנוסף לעשרות אלפי ישראלים שעשו רילוקיישן והקימו כל מיני מושבות חדשות של ישראלים בפורטוגל , קפריסין ויוון.

לא מכיר את הישראלים הללו. לא עמדתי במקומם. לא שופט אותם. סביר שרובם תרמו ותורמים למדינה ובאופן כללי מדובר בחבר'ה מדהימים. הכול נכון.

ובכל זאת לא מצליח להבין איך מצד אחד חיילים מוסרים את נפשם למען המדינה ומצד שני התופעה הזו מתקיימת?

כשהעברתי השבת שיחה לשכבת יא של ישיבת נחלים שאלתי את החבר'ה:' האם הייתם עוזבים את הארץ לתמיד בתמורה של עשרה מיליון דולר?'

רובם המוחלט לא היה צריך לחשוב הרבה בשביל לענות לי שככל הנראה לא היו מוכנים לעזוב לצמיתות גם תמורת עשרים מיליון.

חנוכה בפתח וזה הזמן לברר עם הילדים שלכם כמה שאלות יסוד בעיצוב האישיות והזהות הישראלית והיהודית שלהם:

כמו למשל, איך זה להיות אוהד כדורסל של הפועל ירושלים או מכבי תל אביב כאשר רוב השחקנים המובילים הם בכלל זרים ולא באמת קשורים לעם היהודי?

ואם בא לכם לסכם את כל העניין, אולי פשוט תנסו לשבת איתם לזמן איכות של משחק כדורסל ולחשוב איתם: אם מכבי ניצחה עכשיו את פנתנייקוס היוונית בכדורסל, למה התחושה היא בכל זאת שההפסד כולו שלנו?

הורים יקרים! המוח של המתבגרים שלכם מתפוצץ ממיליון שאלות. זה שהם לא משתפים אתכם או רואים בכם כתובת לא אומר שהלבה לא רותחת. אין וואקום. אם הם לא יפנו אליכם, הם מן הסתם יפנו אל מישהו אחר שלא בטוח שתרצו שהוא יענה להם.

זה הזמן לעודד אותם לשאול. לחקור. להבין. לגלות ולצאת למסע עיצוב האישיות האמונית שלהם אתם לא צריכים לדעת את כל התשובות, רק לתת להם את התחושה שאתם עומדים שם, מאחריהם נותנים להם את התחושה שאתם תמיד תהיו שם בשבילם. שאתם באמת מאמינים שרק הם יוכלו לממש את השליחות המיוחדת שלהם בעולם.

וזה הניצחון האמיתי שלכם. שלהם. של עם הנצח.