"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (בראשית מד, יח). לא נזכר בפסוק אל מי יהודה ניגש. בהמשך הפרשה מוזכר שיהודה מדבר אל יוסף, אבל מהלשון הזאת אפשר ללמוד עניין נוסף.
יהודה ניגש אל מי שצריך לגשת – אל ריבונו של עולם. הרי כל מה שקורה בעולם נעשה בהשגחה אלוקית. המקרה הזה, שבו מעלילים עלילה על בנימין שהוא לקח את הגביע של יוסף, ודאי מושגח ומכוון על ידי ריבונו של עולם, ולכן אליו ראוי לפנות.
יהודה ניגש ליוסף, כי יוסף הוא השליח לבצע את השליחות שהקב"ה הטיל עליו, אבל למעשה הכול נעשה על ידי ריבונו של עולם. הוא מדבר עם יוסף, ובעצם מדבר עם ריבונו של עולם. יהודה עומד לפני יוסף ולפני ריבונו של עולם, ואומר: "אני לא מבין מה קורה כאן. הכול נעשה כשורה, עשינו הכול כפי שצריך לעשות. הבאנו את הכסף שנשאר באמתחתנו, אנחנו אנשים ישרים.
מה קרה שאתה מזמין את בנימין? ומה יהיה עם אבינו?" הוא חוזר על המציאות הפשוטה, לא מספר דבר חדש ליוסף. אך הוא מוסיף: אם זה המצב וכך נגזר, אני מוכן למלא את תפקידי, להיות לך לעבד במקום בנימין. יהודה מוסר את עצמו, מגלה את מסירות הנפש שלו, ומקיים את הבטחתו לאביו.
כשאדם פונה לריבונו של עולם ויודע שהכול מאת ה', הוא מבין שכל הצרה הזאת אינה מקרית, אלא מכוונת מלמעלה. כשרואים את ריבונו של עולם בתוך הצרה, מתברר שהכול מתהפך לטובה, וכך היה. "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח), מסביר הרבי מפולנאה: גם כשהמציאות היא "נגדי", כשיש התנגדות, אני רואה שריבונו של עולם עושה זאת. וכשרואים שריבונו של עולם אחראי להתנגדות הזאת, הנגדיות מתבררת לטובה.
אם צריך לסבול, בסדר – נקבל זאת באהבה. כשאדם מקבל את הצרות באהבה, אלו כבר לא צרות. ואם הוא שמח בהן, אין טעם לעשות לו צרות. האמונה שלו מחוזקת ועצומה.