האם אתה שומע?

שאלה פשוטה למי ששומע, אבל לא בשבילי.

אני חרש מגיל 4. זו אינה חרשות גנטית אלא חרשות כתוצאה מדלקות אוזניים שפגעו בעצבי השמיעה של שתי האוזניים. הפגיעה בעצבים היא אנושה. מעל 100 דציבל. להמחשה, אם מישהו יעמוד במרחק אפס מהאוזן שלי ויצעק בכל כוחו אני לא אשמע דבר. בקושי אשמע את עצם הצעקה.

כשהייתי ילד הפתרון היחיד היה מכשיר שמיעה. מכשירי השמיעה הם פשוט רמקול. זה פתרון מאוד חלקי ברמת הפגיעה בשמיעה שיש לי. לצד מכשיר השמיעה פיתחתי, כמו הרבה חרשים במצבי, את היכולת לקריאת שפתיים. לעיתים קרובות על מנת להבין את המדבר אלי נזקקתי לשתי היכולות. גם לראות את השפתיים של המדבר וגם להשתמש בשרידי השמיעה שלי. ועדיין היכולת לקרוא שפתיים הייתה עדיפה על שרידי השמיעה.

לפני כעשרים שנה עברתי ניתוח שתל קונכיאלרי באוזן ימין. הניתוח הזה משמעו שמשתילים על העצבים הפגועים אלקטרודות, ומבחוץ מתחבר על ידי מגנט מעבד העושה את מה שהאוזן הטבעית עושה.

המעבדים הראשונים היו כבדים, גדולים, ודומים לביפרים. הטכנולוגיה הלכה והשתפרה במהירות והמזעור הלך וגדל. כאשר אני עברתי את הניתוח המעבד היה כבר בגודל של מכשיר שמיעה קטן שתלוי על האוזן. כך שכדי לשים על האוזניים גם משקפיים וגם מעבד צריך לגדל אוזני דמבו.

המכשירים הללו הם מהפכה מהותית ביכולת השמיעה. אבל, כדי להיות מסוגלים לנצל זאת יש צורך לעבור תהליך של שיקום שמיעה ודיבור. אדם כמוני שהתרגל להבין רק כאשר הוא רואה שפתיים צריך לתרגל שמיעה ללא ראית פני המדבר. כדי שיוכל לדבר בטלפון למשל. זה תהליך ארוך.

גם היכולת להבין צלילים חדשים אינה אוטומטית. צריך לעבור תהליך ארוך עד שהמוח לומד לפענח את הצלילים החדשים. תהליך זה דומה לתינוק שלומד לשמוע ולהבין. לתהליך זה יש גם השפעה מהותית על הדיבור. הדיבור נובע מכך שאדם שומע את עצמו. חרש שאינו שומע את עצמו אין לו את הויסות הטבעי של ההגיה ולכן צריך לעבוד שיקום דיבור ככל שהשמיעה משתפרת גם יכולת הדיבור משתפרת.

לטוב מזלי התחרשתי אחרי שלמדתי לדבר. זה ענין מהותי. משום שלאחר שלומדים לדבר גם אם היכולת נפגעת אחר כך כאילו תבנית השמיעה והדיבור שוקעת אי שם לתוך המוח וכאשר עוברים השתלה הרי שתהליך השיקום של התבנית ששקעה מעלה אותה החוצה ולכן השמיעה והדיבור קלים יותר להחזרה לתפקוד.

לדעת פוסקים רבים, שמיעה דרך מכשיר שמיעה רגיל, שהוא רמקול אינה נחשבת לשמיעה הלכתית. כלומר, למשל כדי לצאת ידי חובה בקריאת מגילה למשל על החרש לקרוא בעצמו ולא די בשמיעת הקריאה מבעל הקורא. לעומת זאת הרי שמיעה דרך שתל היא שמיעה הלכתית לכל דבר וענין. משום שהמעבד משתמש באותם גלי חשמל שהמוח עצמו משתמש בהם לפיכך לדעתם שמיעה דרך שתל קונכילארי דינה כשמיעה רגילה.

השתל מעורר מחשבות על שילוב אדם ומכונה. למשל, מי שאיבד יד שמאל. האם שתל שמתחבר למערכת העצבים של הגוף עצמו ומופעל על ידי המוח, יחשב ליד לצורך הנחת תפילין? מה דינו של שתל שיתקן חלקים פגועים במוח כך שמי שנפגע בראשו יוכל לחזור ולדבר או לתפקד כרגיל. האם האדם הזה הוא אותו אדם שלפני ההשתלה? ומה דינו של מושתל בשתל מבוסס בינה מלאכותית?

התפתחות הטכנולוגיה נותנת תקוה לא רק לחרשים, בין מלידה בין לכאלה שנפגעו בשמיעתם במלחמת חרבות ברזל למשל. אלא גם לנפגעים מסוגים אחרים.

בכל אופן, את החרשות שלי ניצלתי כדי להיות סופר סת"ם. יתרוני הוא שאני יכול להתנתק מהסביבה ולכתוב בריכוז ללא הפרעות. אשתי אמרה לי שהיא גם כן רוצה להשתיל מתג באוזן שתוכל להוריד אותו ולהתנתק מרעשים. וכבר שמעתי על משיהו שלא רצה לעבור את ניתוח ההשתלה כדי שלא יצטרך לשמוע את הצריחות של הילדים.

עם זאת, המעבד אינו פועך עדיין במהירות האוזן הטבעית. לוקח זמן עד שהוא מגיב. לכן מושתל מגיב לאט יותר וסובל ממיסוך רעשים יותר מאדם רגיל. נוסף לכך המעבד מכוון על תדר של דיבור. כלומר, למרות השיפור, כרגע הנאה ממוזיקה עבורי היא חזון לעתיד.

בתחום זה הטכנולוגיה רצה קדימה במהירות עצומה – המעבדים עוברים מזעור תמידי, המהירות שלהם גוברת כל הזמן, ובכל דגם מרחיבים את התדרים שהם קולטים.

וכאן מתערבת מדינת הרווחה.

כאשר עשיתי את ניתוח השתל הראשון מימון המדינה היה חלקי בלבד. כאשר עברתי את הניתוח באוזן השניה מימון המדינה כבר היה מלא. יתרה מזו כיון שההשתלה דומה ללימוד שמיעה ודיבור של תינוק לפיכך המדינה היום מממנת היום מגיל אפס את השתלים כדי שהתינוקות החרשים או המתחרשים יישרו קו עם השומעים. למיטב ידיעתי המושתל הכי צעיר הוא תינוק בן שישה חודשים.

המדינה אפילו ממנת מימון מלא את שידרוג המעבד. בהתחלה המדינה מימנה את השידרוג רק כל עשר שנים. אבל ככל שהטכנולוגיה דוהרת קדימה במהירות הולכת וגוברת המדינה מקצרת את משך הזמן שבין שידרוג לשידרוג. כיום היא ממנת את שידרוג המעבד כל שש שנים בלבד.

מי שעובר את הניתוח בקצוות של החיים – לאחר הפנסיה או כילד, אינו זקוק ליותר מזה. אבל אני עברתי את הניתוח כבעל משפחה וכאדם עובד. במצב כזה אבטלה מאונס לתקופה ארוכה היא קשה מאוד. במיוחד עבור עצמאי שהפתגם השגור בפינו הוא "אין דבר כזה עצמאי בחופשת מחלה – או שאתה עובד או שאתה מת". גם בתחום הניתוח המצב משתפר. הרופאים לומדים לבצע את הניתוח במינימום זמן ובמינימום כאב. זמן ההשתקמות מתקצר והולך.

היה מקרה שקניתי קלף בחנות לממכר חומרי סת"ם. ניגש אלי אדם שדיבר בלחש וביקש להתיעץ. בחוץ הוא פנה אלי בלחש ואמר שנולד לו תינוק חרש והוא מודאג. אמרתי לו שהוא לא לבד, המדינה עושה הכול לעזור לו כך שאינו צריך להיות מודאג. נתתי לו את מספר הטלפון שלי ואמרתי לו שאם הוא צריך עידוד שידבר איתי. ויזכור שעצם היכולת שלי לדבר איתו בטלפון היא נס טכנולוגי. כמו גם היכולת שלי להיות סופר סת"ם לא מובנת מאליה. אז שלא ישקע בחששות.

את יכולת השמיעה החדשה שלי ניצלתי כדי ללמוד באוניברסיטת אריאל מזרח תיכון ומדעי המדינה. הצלחתי אפילו לצלוח את הקורונה בלימודי זום. אז נכון שבאנגלית ערבית ופרסית לא הגעתי להישגים גבוהים. אבל מצד שני אני גם לא הכי גרוע. אז אולי אין לזה קשר ישיר לחרשות ולקושי לתרגל שפות זרות שלא נקלטו כשפות אם.

אז רבותי: בין חרשות בין נכות אחרת. הטכנולוגיה נותנת תקוה הולכת וגדלה מיום ליום להתמודדות עם פגיעות. מדינת הרווחה עוזרת לבעלי נכויות. וגם משתדלת להעמיד אותם על רגליהם. לפעמים יותר מידי לפעמים פחות מידי. זה לא פוטר אף אחד, כולל בעלי נכויות מהצורך ללמוד ולעבוד, אבל רצון טוב יש ברוך השם בשפע.

הכותב הוא סופר סת"ם ובעל תואר שני במזרח תיכון ומדעי המדינה

לתגובות: elizorrsegal3@gmail.com