
אינני מתיימר להיות אפילו ברמה של אותם "תלמידי חכמים צעירים שלא זכו לעמוד על אמיתתה של תורה" שמזכיר הרב שמואל אליהו במאמרו, קל וחומר שאיני טוען לוודאות אודות "איך להשתמש באור התורה כדי לראות נכון את הווה ואת העתיד."
אבל לצטט דברי חכמים אני יודע, ודי בכך כדי להפריך כמה מהטענות המרכזיות של הרב אליהו אודות אותה דעת תורה בנושא פדיון שבויים בימינו.
הרב אליהו מזכיר שאכן היו גדולי תורה שפסקו שמותר לשחרר מחבלים תמורת חטופים בזמן חטיפת המטוס לאנטבה, אבל הוא משער שזה היה מכיוון שהטעו אותם לחשוב שהמחבלים האלו לא יחזרו לרצוח. וממשיך הרב, "גדולי רבותינו לא הסכימו לפסק ההלכה הזה שהוא נגד המשנה, הגמרא ופסק השולחן ערוך".
כדאי לנקוב בשמות גדולי התורה שפסקו אז להתיר. הראשון לציון הרב עובדיה יוסף כינס דיון יחד עם הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שלמה זלמן אויערבך, הרב בצלאל ז'ולטי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב שאול ישראלי והרב בן ציון אבא שאול. ההחלטה שהתקבלה באותו מעמד, כפי שהוא מופיע בשו"ת יביע אומר, כאמור מתירה שחרור מחבלים כדי להציל את חיי החטופים.
אך בניגוד לטענת הרב אליהו, ברור שאותו היתר ניתן עם הכרה מפורשת שאותם מחבלים עלולים להוות סיכון עתידי. למרות זאת, אין הדבר עומד בניגוד, חלילה, לפסיקת המשנה והשולחן ערוך, כיון שהטעם של "דלא לגרו ולייתו", לא לגרות ולעודד אותם לחטוף עוד, אינו שייך במקרה הזה, בין היתר כי "בלאו הכי הם עושים כל מה שביכולתם לחטוף ולהרוג". זאת אומרת, הוודאות שיש לנו אודות הסכנה המשתקפת מארגוני הטרור, בין אם קיבלו בחזרה מספר מסוים של אסירים ובין אם לא, היא חלק מהסיבה להתיר.
גם הרב הראשי האשכנזי, הרב שלמה גורן, תמך באותה עת בשחרור מחבלים כדי להציל את החטופים, וגם הוא פסק להתיר תוך הכרה ברורה של הסכנות בדבר. מנהל לשכת ראש הממשלה, אלי מזרחי, מספר שכך אמר הרב גורן בשיחה איתו: "פדיון שבויים יש לעשות בכל מחיר גם אם יש חששות גדולים שינסו לתפוש אחרים, לפי עניות דעתו יש להחזיר המחבלים ולהציל הנפשות ולא לשחק אפילו בספק."
הדברים של הרב גורן לא נשארו בגדר דברים שבעל פה. שמונה שנים מאוחר יותר, בעסקת ג'יבריל, ישראל שיחררה 1150 מחבלים, חלקם עם דם על הידיים, תמורת שלשה חיילי צה"ל שנשבו. בעקבות אותה החלטה, הרב גורן כותב מאמר שבתחילתו הוא מאריך באיסור פדיון שבויים ביתר מכדי דמיהם, ואף כותב: "יוצא אפוא שכל מה שעשינו היה כנגד ההלכה הקדומה של המשנה ושל הפוסקים." אבל פסקה אחר כך, הוא חותם את המאמר בכך שאותו איסור כלל אינו שייך כאן (ההדגשות שלי):
"אולם על אף כל האמור לעיל, ייתכן שבמקרה של שבויי מלחמה של חיילים שנשבו תוך מילוי שליחות של המדינה...מוטלת חובה קדושה לעשות הכל לשחרורם, ואין עליהם כלל המיגבלות של המשנה...מפני שכל שאנו אחראים לנפילתם בשבי, עלינו לעשות כל מאמץ לשחרר אותם מהשבי...ואין להפעיל בהם הקריטריון של כדי דמיהם או יתר על כדי דמיהם...לכן ייתכן שחייבים היינו לשחררם גם בתמורת שחרור של מאות מרצחים, אף על פי ששחרורם של המחבלים עלול לסכן את המדינה ביתר שאת וביתר עוז מאשר לפני השחרור."
נראה שדי בציטוטים הללו, למרות שאפשר גם להביא עוד, כדי להראות ש"עיני העדה", הרבנים הראשיים וגדולי התורה, כשדנו באותה שאלה שנמצאת לפתחנו, הורו באופן גורף להציל חיי חטופים למרות הסכנות.
אך לא אוכל לסיים את תגובתי למאמרו של הרב אליהו בלי לציין לשבח סוגיה אחרת שמעטים מדי דנים בה ומכירים בחשיבותה, ושהרב טורח להזכיר ולהדגיש פעמיים, הרי היא סוגיית מכירת נשק לנוכרים.
פעם אחת, הוא מזכיר אותה בהקשר של הסכמי אוסלו, ובפעם השנייה, כדי להדגיש שזה איסור שההלכה מרחיקה לכת לחשוש ממנו גם בכל חשש רחוק, עד כדי כך שאסור למכור "אפילו מטילי מתכת שמא יעשה בהם כלי נשק, חשש שאין כמוהו בכל ההלכות האחרות".
כמובן, הסוגיה הזאת איננה רלוונטית רק ואפילו לא בעיקר בהקשר של סיפוק נשק לרשות הפלסטינית. מדינת ישראל מאשרת מכירת נשק במיליארדי דולרים בכל שנה לנוכרים, כשחלק גדול מדי מהם אינם עונים להגדרת המאירי של "אומות הגדורות" המקפידות על כללי מוסר בסיסיים, אלא הם מהמקולקלים שבאומות. אם באמת "תפקידנו בעת הזאת" היא "להמשיך את דרכה של התורה", כפי שכותב הרב, ולא ללכת אחרי כל מיני "לשעברים" שעוסקים ומתפרנסים מהעבירה הזאת, הייתי מצפה לראות את מפלגות הציונות הדתית מאיימות על הפלת הממשלה אם היא לא תתקן לאלתר את החוק כדי שהעוול הזה ייפסק. לו היו עושים כך, היינו מגלים שהקפדה יתירה על ההלכה מסוגלת גם לאחד את כל קצוות העם ללכת לאורה.