ההזדהות שמפגין עם ישראל כולו עם החטופים מעוררת פליאה בעולם כולו.
גלישה אקראית בכתבות הרלוונטיות בתקשורת הבין־לאומית מגלה עד כמה הכתבים מופתעים מהיקף התופעה ומעוצמתה.
הכיכרות הרבות עם כיסאות ריקים בכל הארץ, הסרט הצהוב, תמונות החטופים בכל מקום – כל אלה מעוררים, ובצדק, השתאות בעולם. והאמת, גם אצלי. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
הרגש שמחבר בין יהודים מעיד כאלף עדים על הערבות ההדדית בינינו. התברר שערבות זו איננה קונספציה תאולוגית בלבד. היא מקננת בליבנו באמת. כולנו מדמיינים לעצמנו איך זה להיות שם, נתונים לחסדיהם של חמאסניקים אכזריים, כולנו הולכים לישון עם מועקה ומתעוררים איתה. קשה לי לתאר לעצמי את השמחה שתפרוץ כאן כאשר החטופים יחזרו הביתה. זה יהיה משהו אדיר. אכן, עם ישראל מופיע בהקשר זה כבר עכשיו במלוא הדרו.
ייחודיות זו של העם היהודי ושל מדינתו בולטת במיוחד אם משווים את פרשת החטופים שלנו לאירועים דומים שקרו בעולם. מי שמע על שלושה בני ערובה אמריקנים שמוחזקים כבר שלוש שנים על ידי הטליבאן באפגניסטן? בשבוע שעבר דווח שבימים האחרונים לכהונתו ביידן שוקל לשחרר תמורתם טרוריסט שמוחזק בכלא של ארצות הברית בגואנטנמו. שוקל, עוד לא החליט. הפעילות הציבורית בארצות הברית למען שחרור שלושת החטופים שלהם מתמצה בפניות חוזרות ונשנות של משפחותיהם לנשיא. אין עצרות תמיכה, אין האשמה בהפקרה, אין התגייסות תקשורתית, האש שמשפחותיהם של בני הערובה הצליחו להדליק היא להבה קטנה שדולקת בעיקר בליבותיהם ולא הצליחה להתפשט מעבר לכך.
רוצים דוגמה המונית יותר מאשר שלושה בני הערובה האמריקנים הנ"ל? זוכרים את ההסתערות של אנשי משמרות המהפכה האיראנית על שגרירות ארצות הברית באיראן בשנת 1979, בתחילת המהפכה האסלאמית? במשך יותר משנה הוחזקו 52 בני ערובה אמריקנים בטהרן. אחרי ניסיון כושל לשחרר את החטופים במבצע צבאי, הם שוחררו תמורת הסכם ובו חמישה סעיפים שכללו את הנכונות של ארצות הברית להכיר ברפובליקה המוסלמית האיראנית, את המחויבות של האיראנים(!) לשלם את חובותיהם לבנקים אמריקניים, את סיום הסקנציות הכלכליות נגד איראן ועוד אי אלו עניינים משפטיים (ונציין כי חלקם הופרו על ידי האמריקנים לאחר שחרור בני הערובה).
עד כאן דברי השבח עלינו הישראלים, האכפתיים כל כך. אולם ההזדהות הישראלית המדהימה עם החטופים היא אליה וקוץ בה. והקוץ טמון בשאלה הפשוטה, אם יש קשר בין ההזדהות הציבורית, בין האמפתיה שכולנו מרגישים, לבין הסיכויים של החטופים להשתחרר. האם העובדה שאנשים לא ישנים בלילות ורבים מהם פורקים את תחושותיהם בעצרות תמיכה במשפחות החטופים תביא לשחרור מהיר יותר?
שר החוץ האמריקני היוצא, אנתוני בלינקן, שלא בדיוק שייך לציונות הדתית או לעוצמה יהודית, חושב שלא. בריאיון שנתן לאחרונה לניו יורק טיימס הוא ציין שלחץ פומבי על ממשלת ישראל, לא משנה ממי, רק גורם לחמאס לפוצץ עסקאות ולחזור לשולחן המשא ומתן עם דרישות נוספות. בלינקן היה מודע לכך שהוא יורה לעצמו ברגל, ולכן הוא טען שארצות הברית לחצה על ישראל רק בסתר ולא בפומבי (אמירה הזויה כשלעצמה, כי אין אזרח ישראלי שלא היה מודע ללחץ האמריקני בנושא זה). יהיה אשר יהיה, העצרות הפומביות למען החטופים בוודאי עונות על הגדרתו של בלינקן של מה שיותר מזיק ממועיל.
ויש עוד נקודה. התמיכה הפומבית הרגשית במשפחות החטופים שבסופו של דבר מופנית בלית ברירה (מעצם העובדה שהיא לא מופנית כלפי חמאס או כלפי העולם) אל ממשלת ישראל שלא עושה די להחזרת החטופים, הופכת בהכרח למפגן כוח שמאלני. בהכרח. למה אני מתכוון? היא משתמשת בכלי רעיוני שבו רק השמאל משתמש, ולכן הופכת לחלק מהשמאל. כתבתי על כך לפני כמה שבועות, והתובנה שהצגתי אז ושלא אני המצאתי אותה, היא מספיק חשובה כדי לחזור עליה: שיטת השמאל בכל העולם היא שהעיקר הוא הכוונה ולא התוצאה. השמאל הוא ממלכת הכוונות הטובות. זה התחום שבו הוא מצטיין וחוגג את ניצחונותיו המדומים: תחום הכוונות והרצון הטוב. אובמה קיבל פרס נובל לשלום כשנכנס לבית הלבן, כשעוד לא הספיק לעשות כלום. האמת, הוא גם לא כל כך הצליח בהשכנת שלום עולמי בהמשך כהונתו הארוכה. והנה זה פלא: טראמפ, שמדבר כל הזמן לא יפה, הצליח יותר. הסכמי אברהם ההיסטוריים רשומים על שמו. אבל טראמפ לא ראוי כי מה שחשוב, על פי שיטת השמאל, הוא הכוונה והאמפתיה המופגנת ולא התוצאה.
כללו של דבר, אמפתיה חשובה, היא מגלה את הסגולה הפנימית של עם ישראל. על פי הרמב"ם יהודי שאין בו את תכונת הרחמים, יש לחשוד ביהדותו. עם זאת בנידון דידן נראה שאין קשר בין האמפתיה לפתרון, אדרבה, אמפתיה ציבורית יכולה גם להרחיק פתרון. יש למצוא דרכים נבונות להביע אמפתיה ושותפות כנה בצער משפחות החטופים מבלי לפגוע בסיכויי השחרור של יקיריהן.