באולפן ערוץ 7 מתארחת חני כהן, אם לארבעה לוחמים וחברת פורום 'אימהות הלוחמים', לשיחה על מאבק האימהות למען שלומם וביטחונם של הלוחמים ועל בחירתה לשלב ביצירותיה כאמנית את הרוח שמאחורי ובתוך המלחמה.
חני מספרת על ההחלטה להצטרף על רקע התרשמות מפעילותה של מקימת הפורום, חנה גיאת, ומהשפעת הפעילות בפורום במסגרות השונות. "הצטרפתי למפגשים, שם כל אחת מאיתנו כותבת משהו שנראה לה קריטי בוער ושחשוב שיעלה לדיון, אנחנו יושבות בוועדות הכנסת, מחכות שיקראו לנו ואומרות את מה שאנחנו חושבות".
הפורום מתייחס בהזדמנויות הללו לדאגה לשלומם של הלוחמים, ההקפדה על ציוד דרוש, להשלכות העברת הסיוע ההומניטארי וסוגיות רבות נוספות, "יש הרבה מאוד נושאים ולפעמים לא יודעים מה הכי חשוב והכי קריטי, אבל העניין הוא להיות הקול של החיילים. הם שם מוסרים את הנפש ואנחנו בעורף ויש לנו את היכולת להילחם עבורם".
חני מספרת על התחושה הקשה כשגילתה שביטחונם של הלוחמים אינו הדבר החשוב ביותר עבור הצבא. "נחרדתי ממש, ומאז גילינו עוד הרבה דברים מחרידים. גילינו שמחפשים עוצרים וכולאים אותם, דברים שבעיניי הם כמעט בגידה ולהיות בצד של האויב. אדם שמוסר את הנפש ונלחם עבור מישהו מצפה למינימום של הכרת טובה, ובמקום זאת הוא מקבל את ההיפך. זו בעיניי תופעה הזויה ומנוגדת לטבע".
בדבריה מחריפה חני את הדברים ואומרת שלתחושתה "יש בעיה מאוד קשה בפיקוד של צה"ל, שמונע על ידי מניעים זרים ואידיאולוגיות זרות שמשבשות את החשיבה ואת קבלת ההחלטות. בגלל זה חיילים נפגעים גם בשטח וגם כשאחר כך מעלילים עליהם עלילות ולא נותנים להם את ההוקרה והכבוד שהיה ראוי לתת להם".
כאמנית מספרת חני כהן על הציורים שבהם היא מציירת את המלחמה ומתמקדת באחד הציורים בו היא מבקשת לבטא את החתירה לגאולה מתוך המערכה לצד ההתעוררות הורחנית המתגלה במלחמה. בציור חיברה בין נופי המערכה בלבנון לנופי המערכה בעזה, והיא מסבירה את התכלית שמאחורי החיבור. ציור אחר מתמקד בתפילה במערת המכפלה, שבו היא לוקחת דרור לפתוח צוהר בקיר ודרכו להופיע את דמותה של שרה אמנו ומאחוריה המקדש כביטוי לקשר שבין חברון להר הבית.
בהמשך הדברים מספרת חני על תערוכת 'משיב הרוח' של יצירותיה, וסיפורה מתחיל בהשתתפות במשלחת מצעד החיים באושביץ כחצי שנה לפני תחילת המלחמה. אביה, ניצול שואה, היה חלק מרכזי בביקור שבו עברו במוקדים משמעותיים בקורות שנות השואה בפולין. "צעדנו במצעד החיים ובמהלך המצעד המדריכה חילקה לנו לוחות עץ שאנחנו מתבקשים לכתוב עליהם את שמות קרובי המשפחה שנספו. לפני מחנה ההשמדה יש את פסי הרכבת ושם נועצים את הלוחות האלה".
"נשארה ערימה של לוחות כאלה והמדריכה אמרה לי שמאחר ואני אמנית בטח יהיה לי מה לעשות עם זה. בהתחלה סירבתי אבל לקחתי אותם, וכשפרצה המלחמה התחושה הייתה של שואה מחדש בשל הגודל, העוצמה, ההיקף והזוועות, אבל אז התחילו להגיע סיפורי גבורה מהשטח. שמענו על עוז ורמי דוידיאן שיצאו לחלץ אנשים, שמענו על אנשים שנסעו ממקומות שונים כמו צוות קלמנזון וכשהסיפורים האלה הגיעו הרגשתי שזה משיב את נפשי ורוחי. אפי איתם דיבר אז על שם המלחמה ואמר שבמקום 'חרבות ברזל' צריך לקרוא לזה 'משיב הרוח', ואמרתי לעצמי שזה בדיוק מה שאני מרגישה".
בעקבות התחושות הללו החליטה חני לצייר בכל יום ציור של אחד מסיפורי הגבורה הללו ולהעלות לפייסבוק, אלא שציוריה הרגילים גדולים ואינם יכולים לעמוד בקצב של ציור ליום, "ואז נזכרתי בלוחות הקטנים האלה וזה היה בול. המשפחה של כל מי שמצויר כאן יודעת. ניסיתי שזה יהיה מכל מנעד הציבור בארץ, יש ציורים של מי שעוזרים לחקאי העוטף, אנשים שעושים פריסה לחיילים, אימהות עם הילדים, הרבה ציורים של חיילים ועוד".
את דבריה חותמת חני ואומרת "לקח לי זמן להבין שגם הדברים הרעים הם חלק מהתהליך, עם כל הקושי. הכול הוא חלק מאותו תהליך וכשאני מתחברת לתהליך אני מקבלת מזה הרבה מאוד כוח".