גניה ארליך צוהר, דודתו של סרן עומר נאוטרה הי"ד שנחטף ונרצח בידי מחבלי החמאס, מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספרת על אחיינה שאותו ליוותה בתקופת שהותו בישראל כחייל בודד
"עומר הוא לא החלל הבודד הקלאסי שמגיע לישראל. יש לו משפחה גדולה כאן בארץ, וכשהוא החליט לעלות לארץ להתגייס זה היה אחרי שנת מכינה עם הרבה חברים ומשפחות מאמצות. תמיד צחקנו ואמרנו שהוא החייל הבודד הכי לא בודד שיש", מספרת גניה ועם זאת מציינת כי גם במציאות הזו של עומר שהותו בישראל הייתה אתגר עבור המשפחה.
"אני זוכרת את אימא שלו דואגת, רוצה שיגיע לבית לחיילים בודדים, שיעשו לו כביסות, שיפנקו אותו ויבשלו לו, אבל הוא החליט שזה לא מתאים לו והוא רוצה להיות עצמאי, להשכיר דירה. הוא החליט לעשות הכול בכוחות עצמו", היא אומרת. בית משפחתה שלה היה אחד הבתים שבהם שהה עומר רבות ואת הרגעים הללו המשפחה נוצרת בליבה. "הוא היה כאן שלוש שנים, שנת מכינה, גיוס וקצונה, כך שהיו לנו כמה שנים ליהנות ממנו".
"בחול המועד סוכות הוא עוד היה אצלנו בסוכה, ביום ההולדת של הבן שלנו. הייתי בטוחה שבשמחת תורה הוא בבית. לא ידעתי שהוא בבסיס ולכן החג עבר אצלנו בבית הכנסת עם הידיעה שקורה משהו, אבל לא דמיינו. במוצאי שבת כשפתחנו את הטלפון ההודעה הראשונה הייתה 'עומר, רק לודא שהכול בסדר', אבל ראיתי שמשעה שש וחמישים הטלפון לא זמין והבנתי שכל מה שחשבתי ודמיינתי היה".
"עומר חזר לבסיס ביום שישי וציפה לשבת שקטה אחרי כוננות חגים. הוא חשב שזה זמן טוב לגיבוש בצוות, ובבוקר שמחת תורה הם היו הראשונים להגן על יישובי העוטף בטנקים. סמוך לגדר הבלמים של הטנק שלהם נתפסו, הטנק היה תקול והם חטפו RPGשהרג את הנהג במקום, שני מטעני צד הבעירו את הטנק, וכשהם פתחו את המדפים לאוורר חיכה להם צי של מחבלים שחטפו אותם".
"למחרת שמחת תורה אנחנו מגלים שעומר והצוות שלו נחטפו. עומד פיקד בבוקר שמחת תורה על שני טנקים ויחידה של גולנצ'יקים שנחטפו גם הם ובהם עוד חייל בודד, עידן אלכסנדר. ראינו סרטונים והבנו שהוא נחטף בחיים. בהתחלה נכנסתי למרה שחורה. מכל הניסיונות שהקב"ה יכול לתת לאדם, השבי הוא אחד הניסיונות שאני לא מאחלת לאף אחד לעבור. הידיעה שלא יודעים מה קורה לאהוב שלך בכל רגע נתון, אם אכל ושתה, אם חם לו או קר לו, אם מתייחסים אליו, אם יש לו או אין לו אוויר, הידיעה הזו קשה והדאגה מטלטלת", אומרת גניה ומספרת על שלושה ימים בהם לא יכולה הייתה להרים את הראש, כהגדרתה.
הכח לקום הגיע מחברה שהציעה לה לחשוב על הצעדים שהיא יכולה לעשות. היה זה בתקופה בה נראה היה שעם ישראל מתעורר להתגייסות וערבות הדדית שלא נראו בשנה שקדמה לטבח, וברוח זו שאלה את עצמה כיצד הייתה נוהגת לו עומר היה לוחם בעזה, וכך קם מיזם של בישול ארוחות לחיילים, "ובמשך חודשים אין יום ואין לילה, הפרשות חלה והוצאת ארוחות לחיילים בכל הארץ".
גניה מספרת כי בתקופה הראשונה נאמר למשפחה שלא נכון יהיה לחשוף את פרטיו של עומר בהיותו קצין בצה"ל. התחושה הייתה שלא ייארך הזמן ויגיעו אל החטופים, שהרי השליטה המודיעינית הישראלית בעזה מוחלטת. כך לפחות סיפרו. "הימים עברו, וכשהתחלתי לדבר עם אנשים אמרו לי שהחטיפה היא עניין פוליטי, ואז אמרתי לשי, בעלי, שצריך לעצור, אחיין שלנו עלה לארץ מתוך ציונות ואהבת עם ישראל וארץ ישראל ונחטף כשהוא מגן על עם ישראל, ואתו עוד מאה מכל עם ישראל. איך הנושא הזה הפך לפוליטי. כולנו הרי עומדים מאחורי החיילים וכך כולנו צריכים לעמוד מאחורי החטופים. זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו".
תחושתה של גניה הייתה שעליה לקדם אחדות כחלק מהשליחות של עשייה לאורו וברוחו של עומר. לאחר התייעצות עם רב יצאה למסע ערבי אחדות סביב נושא החטופים. "התחלנו עם 10-15 אנשים בכל שבוע עשינו ערב שבו אנשים יכירו את המשפחות ואת הסיפורים שמאחורי האנשים", היא מספרת ומדגישה כי ערך מיוחד ראתה בקיומם של ערבי האחדות דווקא בתל אביב על רקע השנה הטעונה שקדמה לטבח ומתוך תחושה שכיכר החטופים אינה, ואינה צריכה להיות, מוקד פוליטי כפי שיש הרואים זאת כך. "זה לא קפלן. שם יש חדר שבו משפחות החטופים נמצאות".
"ביום ה-422 התבשרנו שהוא נהרג כבר בשבעה באוקטובר. הייתי שמחה לקבל אותו בחזרה, אבל אנחנו מחפשים במה להתנחם. אני מבינה שלקב"ה היו תכניות אחרות". גניה מספרת על דברים ששלח לה הרב תמיר גרנות על כך שגם התקופה בה לא ידעה המשפחה שעומר אינו בין החיים, גם התקופה הזו אינה לשווא ולראיה כל אותם מעשים טובים שנעשו במרוצת התקופה הזו.
"עד השבעה באוקטובר חשבנו שאנחנו יכולים להיות פרט. אנחנו כלל. כאיש אחד בלב אחד. השיח שנוצר בערבים האלה בכיכר, מלמד על הייחודיות של כל אחד. התחושה היא שזה נושא של העם כולו, של כל חלקי הציבור, שאנחנו נושאים את הכאב הזה ביחד. כמו שכאשר מגיעים לחולה ולוקחים ממנו אחד חלקי שישים מהמחלה, כך כשמחבקים את המשפחה התחושה היא שאנחנו לא לבד וזה כאב של כל העם והדיבור מוכיח לנו שרב המחבר על המפריד. בטנק אנחנו רואים ארבע משפחות שונות, הכי מגוונות ושונות אחת מהשניה והילדים נכנסים עם הערכים ללחום יחד בטנק ואני בטוחה שלרגע לא עולה בהם המחשבה למי מישהו הצביע".