
מחקר חדש מוצא קשר בין חוסר האמון הציבורי במערכת הבריאות להססנות בקרב סטודנטים מלהתחסן לשפעת. פרופ' קרן דופלט מהחוג לבריאות הציבור במכללה האקדמית אשקלון מסבירה את מה שמאחורי תוצאות המחקר.
בפתח הדבירם ביקשנו לשמוע את הנתונים העולים מהמחקר ופרופ' דופלט מזכירה כרקע כי "חיסון נגד שפעת הוא האסטרטגיה היעילה ביותר כדי להפחית את ההשפעה של שפעת. מדי שנה אלפים מתים בעולם משפעת למרות הסטיגמה שזו מחלה קלה. בבתי החולים מדברים על תפוסה של מאתיים אחוז מה שמהווה עומס גדול על מערכת הבריאות מעבר לחולים עצמם. למרות שיש זמינות גדולה יחסית של חיסונים בטוחים עדיין שיעורי ההתחסנות נגד שפעת נמוכים בכל העולם והכיסוי החיסוני בקרב סטודנטים מפגר אחרי גילאים אחרים".
הסיבה לכך שסטודנטים נמצאים בפיגור בהיקף החיסונים, אומרת דופלט היא התחושה של סטודנטים, שמטבעם הם בגילאים צעירים, היא שהם בריאים וחסונים והמחלה לא תפגע בהם, וגם אם תפגע יהיה מדובר בהופעה קלה של המחלה.
לשאלת הנתונים ביחס לשאר האוכלוסיה אומרת פרופ' דובפט כי לפי שעה אין נתונים מספריים על סטודנטים בישראל, אך מחקרים בעולם הראו שהכיסוי החיסוני של סטודנטים נע בין 12 אחוזים ל-30 אחוזים בעוד בשאר האוכלוסיה מדובר ברבע בישראל בעונת 2020 ובגילאי 65 ומעלה חוסנו 60 אחוזים.
"בגלל התחושה שהם צעירים ולא ייפגעו הם לא נוטים להתחסן למרות שיושבים בצפיפות בקמפוסים והחלונות סגורים וזה כמו חממה שבה מדביקים אחד את השני", היא אומרת ואנחנו שואלים מדוע המחקר קושר בין שיעור ההתחסנות הנמוך לבין חוסר אמון במערכת הבריאות, בעוד הסיבות עליהן היא מדברת הן תחושת ביטחון בשל היותם בני הגיל הצעיר יותר.
"בדקנו קשר בין חוסר אמון במערכת הבריאות להססנות חיסונים ביחד עם עוד משתנים. כששאלנו אם סומכים על משרד הבריאות כפועל לטובת כלל האוכלוסיה, במידה רבה ענו רק 22 אחוזים, שזה די נמוך. 35 אחוז סומכים על המלצות מערכת הבריאות להתחסן ו-57 אחוזים סומכים על המלצות רופא המשפחה, וזו נקודת אור".
ובאשר לשאלתנו אם אכן מדובר בחוסר אמון במערכת הבריאות או בתחושת חוסן בגלל הגיל הצעיר, אומרת פרופ' דופלט: "את התפיסה שאני צעיר הבאתי מהספרות שמתייחסת לסטודנטים, וכמובן יש סיבות נוספות כמו עייפות, חוסר ידע, תנועות נגד חיסונים, משבר אמון שנוצר בתקופת הקורונה. יש שחיקה באמון במערכות הציבוריות בכל העולם, לא רק בישראל ולא רק במערכת הבריאות אלא בכל המערכות".
בדבריה היא מדגישה את חשיבות האמון במוסרי המידע כאשר אנחנו באים לקבל הכרעות מושכלות אם להתחסן או לא, "כשאתה לא מאמין במוסר המידע יש דיסוננס ואתה עלול לקבל החלטה שלא להתחסן".
ביקשנו את התייחסותה של פרופ' דופלט להערכה לפיה לעובדה שתנועות נגד חיסונים פועלות מאוד ברשתות החברתיות, הזירה שבה נמצאים סטודנטים, יש תרומה לכך שבקרב סטודנטים יש הססנות חיסונית. אולי בעיני סטודנטים המחפשים להוביל מהפכות מצטייר המאבק בחיסונים כמאבק תקופתי שנכון להם לקחת בו חלק. "לא בדקנו את זה, אבל משיחות עם סטודנטים, חשיפה להתנגדות לחיסונים רבה אצל סטודנטים שחשופים למה שקורה ברשתות החברתיות ולפייק ניוז שמתרוצץ ברשת. הקורונה לקחה את זה הרבה מאוד קדימה וזה מערער גם סטודנטים משכילים".
"בעיה נוספת היא שאנשי רפואה מתבטאים בעצמם נגד החיסונים או שאומרים שהם לא מתחסנים, וגם זה גורם לנזק גדול כי הציבור רואה בהם מודל לחיקוי. הנזק שהם עושים יכול להיות מאוד גדול. הציבור לא מבין שלא כל הרופאים מבינים בחיסונים, במנגנוני חיסונים ובאפדימיולוגיה".
מול כל התופעה קוראת פרופ' דופלט על חובתה של מערכת הבריאות לדאוג להנגשת ידע מבוסס מחקרית דרך הזירות בהן נמצאים הסטודנטים, הרשתות החברתיות, ובאופן רציונאלי ברור תוך שילוב שימוש גם ברגש, שכן חיסונים מגנים על חולים ומבוגרים בסביבתנו ובמשפחתנו. "מערכת הבריאות צריכה לעשות רגולציה למה שקורה ברשתות, להיכנס מאוד חזק לעניין כדי להנגיש את המידע לצעירים ששם הם צורכים את המידע וגם לעשות שת"פים עם אוניברסיטאות ומכללות. אם אחות תבוא לחסן כמה פעמים בשבוע בקמפוס ההיענות תהיה גבוהה".