מחקר סוציולוגי מעמיק שערך הסוציולוג ד"ר עדו ליברמן ממכון ל.ש.ם עבור בית הציונות הדתית בחן את עמדות היסוד של בני הציונות הדתית במגוון תחומים רלוונטיים לתפיסת העולם הציונית דתית ולחיים בישראל כמדינה דמוקרטית-ליברלית.
מהנתונים עולה כי בעוד התפקיד האישי שבו הרב מנהל דיאלוג "אחד על אחד" עם מאן דהו מחברי קהילתו מצומצם למדי ולמעט פסיקת הלכה, בשאר הסוגיות הציבור ממעט להתייעץ עם הרב (בסביבות 2.35 בסולם 5), הרצון לשמוע את קולם של הרבנים כמייצגי היהדות בסוגיות ציבוריות שונות גבוה הרבה יותר ועומד על כ 4.6 בסולם 6.
ממוצע בסולם 1-5 (1=לעולם לא, 5 = תמיד)
הציבור הציוני דתי לא מצמצם את תפקיד הרב והרבנות אלא משנה את אופיו ובמקום לראות בו רק בעל תפקיד רבני קלאסי של תיווך ההלכה והתורה לפרט הוא מסיט את התפקיד לעבר הציבוריות הקהילתית והכלל ישראלית.
ממוצע בסולם 1-6 (1=כלל לא, 6 = במידה רבה מאוד)
בנוסף, במהלך העשורים האחרונים התמודדה הציונות הדתית עם כניסתן של תפיסות ליברליות ופמיניסטיות לחברה הישראלית. המתח בתחום זה מהווה אחד מקווי המתאר של תתי המגזר הליברליים מחד והחרד"לים מאידך.
אחוז עונים שהם תומכים בפרקטיקה המתוארת
ממוצע בסולם 1-5 (1=מתנגד מאוד, 3=ניטרלי, 5 = תומך מאוד)
הממצאים מלמדים על קבלה זהירה ומדודה של עמדות ליברליות ופמיניסטיות, אשר לא חוששת מפתיחות אך גם לא מקבלת אותה כחובה או כנקודת מוצא ובוחנת כל עמדה לגופה. בתחום הפמיניזם הדתי ישנה תמיכה כללית של 50% בסוגיות השונות שעולות על הפרק.
התחום שמקבל את התמיכה הגורפת ביותר (76.3%) הוא פסיקת הלכה בתחום טהרת המשפחה והנמוך ביותר הוא ביצוע פעולות דתיות במשפחה (38.4%). גם בתחום העמדות הליברליות מלמדים הממצאים על מתח דומה שבו יש קבלה או דחיה מהוססות של עמדות אשר מאתגרות את ההלכה ואת מסורת ישראל.
העמדה שקיבלה את ציון התמיכה הגבוה ביותר היא שילוב מלא של נשים בהנהגה הדתית קהילתית (3.85) ואילו העמדה המאפשרת לתת לכל מי שמרגיש יהודי להיכלל בעם היהודי זכתה בהתנגדות יחסית גבוהה (2.01) שהיא למעשה ציון שלילי מתחת לקו הניטרליות. המסקנה המתקבלת מן הממצאים כי הציונות הדתית מצליחה להכיל בתוכה את המנעד העדין של קבלת תפיסות ליברליות אך בזהירות ראויה ותוך בחינה מדוקדקת של כל עמדה בפני עצמה ולא כ "חבילה" אחת שלמה.
זהות יהודית, ציונית ודתית
במסגרת הטלטלות הקיומיות שעוברת הציונות הדתית יחד עם החברה הישראלית כולה, חלו שינויים ומתחים במסגרת הזהות האישית של אנשי הציונות הדתית בתחומים האידאולוגיים שלהם. אנשי רוח, עיתונאים ואנשי ציבור רבים שבאים מתוך המגזר הציוני דתי ואשר חוקרים וכותבים עליו הפנו בשנים האחרונות את תשומת הלב לשינויים אלה עד כי חלקם הביע את דעתו כי כבר לא קיימת ציונות דתית אחת שניתן לדבר עליה כמגזר בעל קווים משותפים והתהליך יצר תתי מגזר מובחנים שהקשר ביניהם רופף ואינו שונה באופן מהותי מהקשר של מגזרים שונים אחרים בישראל.
בהיבטים שונים של הזהות האישית ישנה תפיסה אחידה למדי של בני ובנות הציונות הדתית וכי ההודעה על התפרקותה המוחלטת של הציונות הדתית לתתי פלגים "היתה מוקדמת מידי".
הממצאים מלמדים כי העמדות הפוליטיות האופייניות של הציבור הציוני דתי נטועות באופן ברור בימין הפוליטי אך לא בקצה שלו כפי שרבים נוטים לחשוב או להעריך.
בתחומים המדיני-בטחוני והלאומי-ציוני הערכים הם מעט מעל 6 כך ששני תחומים אלה מבטאים באופן מובהק עמדות ימין ואילו שני התחומים האחרים התחום הכלכלי והתחום החברתי נמצאים קצת יותר לכיוון מרכז המפה הפוליטית (בין 5 ל 6) אם כי עדיין מוגדרים כעמדות ימין.
ממוצע ציונים 1-10 (1=נמוך מאוד, 10=גבוה מאוד)
גם באשר לתחושת הקשר, הגאווה וההזדהות עם הציונות הדתית ועם תפיסת עולמה, הממצאים מלמדים על ערכים גבוהים למדי (מרביתם למעלה מ 5 בסולם 6). המשיבים דיווחו כי הם מרגישים שייכים, גאים להיות שייכים וחושבים שהתפיסה הרעיונית של הציונות הדתית רלוונטית לימינו. גם בהיגד הנמוך ביותר של היכרות עם המשנה הרעיונית של הציונות הדתית הציון הממוצע גבוה למדי (4.89 בסולם 6). עולה מכאן כי הממצאים לא מלמדים על קרע, פירוד והתפצלות. היפוכו של דבר, הממצאים מדגישים את הרצון להיות שייך לתנועה הציונית דתית ולגאווה שלהם להיות שייכים לתנועה זו.
למרות הקשר והגאווה בציונות הדתית, מבנה רכיבי הזהות, של המשיבים לא הולך שולל אחרי הזהות המגזרית והם מבכרים את הזהות הלאומית (היותם יהודים), אחריו את הזהות האזרחית (היותם ישראלים), אחריו את הזהות הדתית (היותו דתי-אורתודוקסי) ורק לאחר כלל מרכיבי הזהויות הכלליות יותר ציינו המשיבים את הזהות המגזרית שלהם כציונים דתיים.
"תחושת השייכות של המשיבים לציונות הדתית גבוהה מאוד אך במכלול מרכיבי הזהות שלהם היא במדרג נמוך יותר מאשר מרכיבי זהויות אחרים המבטאים את ההיבט הקולקטיבי של אישיותם שאותם הם רואים כמרכזיים יותר מהמרכיב האקסקלוסיבי של המגזר הציוני דתי שאליו הם שייכים", מסביר ד"ר ליברמן, חוקר הציונות הדתית ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי.
לדבריו, "רכיב היסוד של הציונות הדתית שעליו נשענים ומכווננים כל שאר הערכים והמאפיינים הוא מושג הלאומיות היהודית. דהיינו, תחושת השייכות והאחריות לכלל האומה היהודית באשר היא והמחויבות הבלתי מתפשרת לעשות כל מה שניתן על מנת לשמר ולפתח את הרעיון הלאומי היהודי. אומנם, יסוד זה אינו חדש והוא נכלל במשולש הערכים הידוע 'עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל' ועליו חונך כל מי שגדל והתחנך במגוון מוסדות החמ"ד וחניכי תנועת הנוער הציונית-דתית לדורותיהם.
המחקר העלה כי הזמן לא נתן אותותיו בערך זה ולא חלה במרכזיותו שחיקה וזאת למרות שלל האירועים ומערכות היחסים המורכבות בין קבוצות ומוקדי כוח שונים בחברה הישראלית. יתר על כן, למרות היותו אחד מבין שלושת הערכים המרכיבים את הסלוגן הידוע, עולה כי ערך זה בולט יותר ומשמש כ'ראשון בין שווים' כך שבכל צומת שבה עשויים ערכים אלה להיות בסתירה כלשהי סביר להניח כי הוא יהיה זה אשר יגבר על האחרים. מרכזיותו של ערך זה מסבירה גם את הכמיהה הבלתי מתפשרת של מרבית הציבור הדתי לאומי לאחדות לאומית בחברה ובפוליטיקה הישראלית בימים אלה כפי שעולה גם במחקר הנוכחי וגם בסקרים אחרים שפורסמו לאחרונה", הוא מוסיף.
ד"ר ליברמן מציין כי מהמחקר עולה עוד כי "הציבור הציוני דתי חש הזדהות גבוהה עם "המותג" ציונות דתית ועם הערכים הקשורים אליו. מסתבר כי למרות פיצול וגיוון רעיוני, תרבותי ופוליטי בולט ומשמעותי שחל בקרב בני הציונות הדתית, הציבור מבטא את העובדה כי החיבור והקשר הבסיסי שעומד בלב ליבה של הציונות הדתית חזק ומשמעותי עבורו הרבה יותר מהמחלוקות, חוסר ההסכמה ותהליך הבינוי שמתרחש במהלך העשור האחרון של תתי מגזר בעלי סגנון חיים ודפוסי חשיבה פנימיים. היבט זה מעלה את החלוקה החשובה בין 'מגזר סוציולוגי' לבין 'מגזר אידיאולוגי'.
בעוד זווית המבט האידיאולוגית מציפה מחלוקות והבדלים ומדגישה את הפיצול, הניתוח הסוציולוגי מעלה דווקא את החיבור ואת תחושת ה'משפחתיות' שמאפיינת את אותו ציבור בדיוק. מהמחקר הנוכחי, כמו ממחקרים אחרים שנעשו עולה בבירור כי בעוד הפוליטיקה, בתי המדרש ואנשי רוח מובילים את הקו האידיאולוגי המפוצל, הציבור עצמו נכנע פחות למגמות הפיצול ומבכר להשתייך למגזר באופן כללי כביטוי של הפן הסוציולוגי המשפחתי של הציונות הדתית כולה".
נקודת התייחסות נוספת שהוא מעלה קשורה למה שמוגדר "ניהול המתח" שעליו מקפידה החברה הציונית דתית בין היותה חברה מסורתית ושמרנית בהגדרתה לבין היותה חברה מודרנית פתוחה.
"האדם הציוני דתי מנהל דיאלוג בריא ומושכל בין כלל העולמות שבהם הוא חי – קודש וחול, שמרנות וליברליות ומתאמץ לא רק לאחוז בין שני קצוות אלה אלא להתיך אותם לכדי משנה שלמה וסדורה של תפיסת עולם שלמה. לאור זאת, הממצאים מראים כי מחד ישנן פרקטיקות רבות בתחום הליברלי ופמיניסטי אשר לפני עשור או שנים היו מתקבלות בדחיה רבתי ואילו כיום מהוות בון טון כמעט חסר מחלוקת בקרב כמעט כל הקהילות המרכיבות את הציונות הדתית ומאידך ישנן גם כאלה אשר נשמרות על יד מרבית הציבור מחוץ לגדר ולא תמיד מטעמים הלכתיים גרידא אלא בעיקר מתוך תחושה כי אימוצן בשלב הנוכחי יפר באופן משמעותי את האיזון וההליכה על הקו שעליו יש לשמור בקפדנות. הציונות הדתית הינה "קהילה בהליכה" כלומר קבוצה סוציולוגית שהדינמיקה הרעיונית והפרקטית הפנימית שלה גבוהה ואשר נבנית מתוך הדיון הציבורי הער המתקיים בתוכה", מדגיש ליברמן.
ממצא מעניין נוסף קשור לסוגיית הרבנים והרבנות. "בניגוד לטענות שנשמעו לאחרונה ולדיון המתפתח בדבר שקיעתה של הרבנות ושל המרכזיות שלה בחיי היום יום של הציבור, המציאות שונה בהחלט. עידן האינטרנט הפתוח ואוטוסטרדת המידע, שינויים תרבותיים מגוונים ותהליכים חברתיים הפחיתו את הצורך ואת המשמעות של תפקיד הרבנות בפן האישי. לאור זאת, הממצאים מעלים כי בקרב הציונות הדתית התחום של התייעצות אישית עם רב בתחומים שונים הוא תחום אשר הולך ונהיה זניח. אך תהליך, כך נראה, אינו ביטוי לשקיעה כללית בתפקידו של הרב והפחתה במעמדו הציבורי.
על פי הממצאים, הציבור הציוני דתי מבקש לתת מקום של כבוד לתפקידו של הרב ושל הרבנות כך שהוא יבטא את תפיסת היהדות בסוגיות שונות שנידונות בציבוריות הפנים קהילתית ואף מחוצה לה. כלומר הציונות הדתית רואה בקולה של היהדות חשיבות ורלוונטיות לסוגיות שעולות לסדר היום הציבורי ורואה ברב את בעל התפקיד שיכול לעשות זאת באופן מכובד וראוי. נראה כי הממסד הרבני והציבור הציוני דתי נמצאים בתחילתו של עיצוב מחודש זה, תהליך המלווה בקשיים, בצורך בהתאמות ובאכזבות אך יש בו כדי להעלות את הרב והרבנות לקומה נוספת ומאתגרת", הוא מסכם.