
לקראת הימים הבאים, הצפויים לכלול לא מעט טלטלות נפש עם שובם המדורג והאיטי של חטופים משבי חמאס, שוחחנו עם מייסד מרכז משאבים, פרופ' מולי להד, על האופן הנכון להנגיש את המתח והטלטלות הללו לילדים.
"אנחנו כרגע בחלק המשמח והאופטימי עם חזרת החטופות אתמול", אומר פרופ' להד הרומז לימים מורכבים בהרבה שעוד יבואו. "צריך לקחת בחשבון שזה לא רק פדיון שבויים חיים, ואת זה צריך לתווך לילדים".
"ילדים מאוד מושפעים מהמבוגרים שהם כמובן חלוקים בדעות אבל שמחים בכל אדם שחוזר", אומר להד המציין כי הדמיון אצל ילדים פעיל מאוד ומשום כך גם החששות רבים. "הם לא תמיד יודעים להבחין בין מה שקורה קרוב ומה שקורה רחוק", הוא אומר ומספר על ראשית דרכו כפסיכולוג צעיר בימים שאחרי חטיפתו של אורון ירדן ז"ל, אירוע שגרם לחששות כבדים אצל כל ילדי כיתות ה' ו-ו' משום שדובר אז על חטיפת ילד קטן. "אנחנו יודעים שזה משפיע ולכן קודם כל צריך לדבר עם ההורים ולעזור להם להיות ממוקדים במה שקורה ומה שהילד רוצה לדעת ולא לתת לו תיאוריות והסברים מורכבים מדי שרק מכבידים עליהם".
פרופ' להד מדגיש כי את השיח יש להתאים לכל גיל וגם אם פרטי הדברים לא ברורים ולא ידועים לילד, הרי שמגיל שלוש הוא מבין את משמעות האזעקה וההליכה לממ"ד. בהתאםן ליכולות ולידע שבו יש להתאים את השיח ההורי.
"התיווך צריך להיות לפי הגיל וחשוב להעביר בעיקר לגילאי גן עד כיתות א' ב' גם את תחושת הביטחון כי סיפור החטיפה הוא מאוד מפחיד ויש/ לא מעט מעשיות על חטיפות ילדים. הילדים צריכים להרגיש שאנחנו המבוגרים מתווכים את זה מעמדה של כוח והצלחה. להעביר גם את המידע אבל גם תחושה של ביטחון ושליטה, שאנחנו איתם ומקשיבים להם".
גישה שכזו חשובה בעיקר מאחר וילדים מפתחים לעיתים דמיונות על פי האסוציאציות שכבר בראשם. משום כך חשוב שהמסרים יעברו אליהם באופן מרגיע לצד הקשבה לתחושות ולצרכים שלהם. אם מילד מתקשה לישון יש לקבל זאת ולנסות למצוא לו פתרון שיכול להיות פנס או מבוגר שיישאר לידו כשהוא הולך לישון וכיוצא באלה. "צריך להיות מאוד מדוייקים, לא לעשות פאניקה מצד אחד, ולא להתעלם מצד שני ומצד שלישי לא להיבהל מכך שילדים מגיבים עם העולם שלהם לסיפורים דרמטיים".
ועם זאת, אנחנו שואלים את פרופ' להד על ההמודדות עם אינספור מקורות מידע שמהם שואבים הילדים את המידע גם אם ההורים מנסים לתווך להם אותו באופן שקול בטוח ואחראי. "אכן התקשורת של המאה ה-21 מאתגרת אותנו ההורים, כי מה שהילד לא שמע מאיתנו הוא יקבל מהתקשורת הפתוחה ובגיל מאוחר יותר גם הרשתות החברתיות קיימות". המענה לכך הוא "תעשו מינון. קיבלתם ידיעה שהגיעו החטופים? תסגרו את הטלוויזיה בחלק של הפרשנות. הם ואתם לא צריכים את זה. הרי אחרי מסירת המידע זו רק לעיסה. אמנם הלעיסה הזו היא סוג של עיבוד, אבל באולפנים יש יותר איבוד מעיבוד".
כאשר מדובר בילדים בוגרים יותר נכון לפנות אליהם ולהציע להם לדבר על המידע שידוע לנו שהגיע אליהם. אם לא יהיה שיח שכזה הדברים ייטמעו בתוכם. "ממחקרים בעבר יודעים שחשיפה שוב ושוב לאלימות יוצרת אנרגיה אלימה אצל הילדים. לכן, אל תיבהלו מלדבר עם הילדים. תראו שהדיבור יגרום לשני הצדדים לחוש יותר קל. כך זה באבל, להבדיל. הדיבור לא מפחיד, הלסגור את זה הוא מה שמפחיד אותנו".
בנקודה זו שאלנו את פרופ' להד אודות מה שהוא עצמו הזכיר בתחילת הדברים, העובדה שעוד צפויים לנו ימים עצובים שבהם יתברר שחטופים אינם חוזרים על הרגליים וחלקם חוזרים שלא בחיים, וכאשר מדובר בשמות שהפכו מוכרים בכל בית עשויה להיות לכך השלכה על הילדים.
"צער סבל וכאב הם חלק מהחיים, ומי שמנסה להסתיר את זה מילדים ולספר להם שהחיים זה רק מקל צמר גפן מתוק לא מכין אותם לאמת של החיים. צריך להיות אמיתיים, להגיד שאנחנו עצובים ושלא הצלחנו להחזיר חלק מהאנשים וזה כואב לנו, אבל יחד עם זה עשינו את המצווה של הבאתם לקבר ישראל. צריך לשים את הכול ברצף. ילדים מפתחים חוסן אם לא מסתירים מהם את האמת. לא חלילה להציף אותם בדברים רעים, אבל לא להסתיר מהם את האמת ולומר שזה חלק מהחיים".
"היינו רוצים להגן על הילדים מהדברים הרעים של העולם הזה, והלוואי ויכולנו. מחקרים מצביעים על כך שמי שבעולם הנוכחי שלנו מסתיר מהילדים זה לא עושה להם טוב, כי כשהם ייתקלו באמת של העולם בגיל מבוגר יותר זה מייאש אותם כי אין להם כלים להתמודד עם זה כשהם נתקלים בזה בפעם הראשונה כשאין מי שיתווך להם ויהיה לידם".