אנחנו בסדר

לא תגזור

אחת המילים שאני הכי שונא היא המילה "מגזר", כמו חלק שנגזר מהשלם. היא אפילו נשמעת לא טוב, נגזר - זר, חברה טובה של נגמר - מר.

עם שנגזרה עליו גזרה להיגזר נעשה מגזרים מגזרים, זרים זרים. אני מעדיף פי כמה את השימוש במילה "שבט". שבט זה ענף, השבטים באו מאותו שורש, יונקים מאותו שורש, אחים, אי אפשר לגזור אותם זה מזה לעולם.

לא זו בלבד שאני לא סובל את המילה "מגזר", אני גם מנסה שלא לחשוב באופן מגזרי. משתדל בכל מאודי לא לחשוב מהפוזיציה המגזרית, המפלגתית, הגוזרת ומפלגת. אני יהודי ישראלי, חלק מהעם הזה, ומבקש להתבונן משם.

דיבור שבטי

גם בדברים שאני כותב כאן בעיתון אני בא מהמקום הזה, וכשאני כותב "אנחנו", בליבי אני משתדל לחשוב על עם ישראל, לא על ה׳אנחנו׳ המגזרי. ככה בדרך כלל. אבל הפעם אני מבקש לחרוג ממנהגי ולכתוב מהמקום הכי צר לאחיי, בני השבט שלי. קשה לדעת מי נכלל בשבט הזה, הוא כל כך מגוון וחלקים ממנו שונים בתכלית זה מזה. ובכל זאת יש איזה שבט כזה מן הסתם של הציונות הדתית, לא המפלגה, הרבה מעבר לזה. ומתוך הזכות להשתייך לשבט הזה אני מבקש לכתוב לאחיי בני השבט. אני יודע שלטור הזה יש קוראים בני שבטים אחרים, חילונים ובעיקר חרדים. הפעם, עימכם הסליחה, דיבור פנים־שבטי.

השבט המדמם והדומם

אחיי ואחיותיי, בני השבט המדמם, הנושאים בעול המלחמה הקשה, החל מהשעות הראשונות לטבח ועד עצם היום הזה, יותר מכל שבט אחר, תודה על מה שאתם. נשים נדירות שלא אחת החזקתן יישובים וגבעות כמעט לבדכן, כשכל הגברים מגויסים, ומסביב אויבים צמאי דם שזוממים את הטבח הבא. חשקתן שיניים, טיפלתן בילדים, החזקתן חזק חזק אישה ביד חברתה, ולא נשברתן. נשות חיל שכמותכן, אתן תפארתנו.

בני השבט שבכל פעם ש"הותר לפרסום" ידעו שהסיכוי שמישהו מהשבט לא יהיה בנופלים קלוש, והסיכוי שלא נכיר או לפחות נכיר מישהו שמכיר, כמעט איננו קיים. ובתינו התמלאו בשבעות ובתי העלמין בחיים צעירים, וישיבות הסדר ומכינות וישיבות גבוהות ציוניות סופרות את מתיהן, לפעמים גם עשרות, בשקט בשקט, כדי חלילה לא להבדיל בין דם לדם, כדי לא לפלג בשעת מלחמה. ועוד חלל, ועוד תלמיד, ולפעמים שלושה שכנים ביישוב אחד.

בני השבט הזה, שבמקום לזכות בתשואות ולפחות בהכרת תודה שמע שוב ושוב קולות של משטמה: "אוכלי מוות" קראו לנו, "משיחיים" הצליפו בנו, השוו אותנו לחמאס, קראו לנו "הקיצוניים שמשני הצדדים". בצד השני לא נמצאים אנשי בלפור כמובן, אלא סרבני שלום עם קלצ׳ניקובים וסרטים ירוקים. השתלחו באימהות שכולות מקרבנו שבמקום להתרסק כמצופה זקפו את גוון. זה לא נתפס שאפשר להרים ככה ראש, זה לא עבר מסך, והתקבל במשטמה. כבר ביום הראשון לטבח היו שמיהרו להסביר את כל הנרצחים והחטופים בגחמת המתיישבים, שהרי לקחו את כל החיילים מהעוטף לשמור בחווארה, ואנשי הדרום נטבחו על מזבח אנשי השומרון. נכון? לא נכון? מה זה משנה, יש כבר עלילת דם עשויה לתפארת, מועמדת לפרס ספיר. ומה אם העלילה פרי דמיונו של המכפיש? ומה אם כל קשר בין המציאות לעלילה מקרי בהחלט? זו לא סיבה להתנצל.

וכשלא הופיעו כמויות מצופות של כיפות סרוגות בכיכר החטופים, כבר אפשר להגיד עלינו שאנחנו לא יהודים, ולהטיח באוזנינו את כל התורה על רגל אחת: אין לך מצווה גדולה מפדיון שבויים, ומי שאינם תומכים שכחו להיות יהודים. ומה עם רבבות בני השבט שיצאו לחרף נפשם להביא חטופים? לא נחשב. ומה עם טענות כבדות משקל על הסכנות שבעסקה, על משוחררי שליט שכבר הספיקו שוב לרצוח ושוב יצאו לחופשי? על חטופים שיישארו מאחור? על רוצחים שישבו בכלא פחות שנים ממעלימי מס? על טונות דלק שיאפשרו לחמאס להחזיק במצור שנים רבות ולא לשחרר אחים שלנו? על החטופים והנרצחים הבאים? כל זה לא נשמע, שהרי אנחנו משיחיים. מי שלא תומך בעסקה הוא לא יהודי, ואם כיפה סרוגה לראשו - דם החטופים בראשו. ככה פשוט.

ומה אומרים בתוך השבט פנימה? להוסיף אהבה. לא לקבול על הרשעה. תחת אהבתי ישטנוני - ואני תפילה. על זה אהבתי לשבט הזה, על הבחירה העיקשת שלו לנוכח כל העלבונות להישאר שבט ולא מגזר. להאמין בכל מאודו באחווה הזאת שמפעמת בכל שבטי העם הזה, ולא להאמין לקול המשסים.

והשבט לגמרי צודק. באמת מטיחי ה"משיחיים" ועולבי ה"אוכלי מוות" הם קצה הקצה שאיננו מייצג כמעט אף שבט אחר. אבל הקצה הזה יודע לכתוב, ויש לו מיקרופון ליד הפה ועוקבים ברשתות, וזה עלול לבלבל. ויש לבני השבט שלנו מן נטייה קסומה כזאת להיות צדיק הרבה ולקחת ללב כל ביקורת ולפשפש איפה אשמנו ואיפה טעינו. לכן אני חורג ממנהגי וכותב את השורות האלה, שלא קל לי לכתוב, כדי שבני השבט היפה הזה לא יתחילו במסע הלקאה עצמית.

לא. עשינו מאז פרוץ המלחמה הזאת מעל ומעבר. אנחנו בסדר. ברור שאנחנו לא חפים מטעויות, ברור שתמיד יש מה לתקן, אבל לפעמים חשוב לעצור ולהתבונן במראה, לראות את המדים הקרועים וצלקות המלחמה, לראות את התורה שלמדנו ואת הודה והדרה ולומר: אנחנו בסדר. וכששומעים את קול המגדפים מן הקצה, כדאי לקיים את דבריו המתוקים של שולי רנד: "אל תקשיב להם. אל תאמין להם". הוא יודע על מה הוא מדבר.

ובטח כמה מאחיי לשבט שיקראו את הדברים יאמרו לעצמם: יש בזה משהו, אבל זה מתנשא. גם לי מתאים לחשוב ככה למקרא דברים כאלה, אבל כל מה שנכתב כאן לא נועד להתנשא על אף אחד, רק להתבונן במראה ולדעת שיש על מה להודות אחרי מסע ארוך של פגיעה. אחרי כן נתבונן על כל שאר אחינו באהבה ובהערכה, אין לך אפילו שבט אחד בישראל שאין בו יהלום. מודה על חלקי הטוב להיות בן השבט הזה שרואה עצמו אח נאמן לכל שבטי ישראל. תודה להשם.

נעמי שמר גרסת העסקה

את "ולס להגנת הצומח" כתבה נעמי שמר כדי למחות על הקלות בפגיעה בנשים. למראה השחרור הסיטונאי של המחבלים, ביקשתי לרגע אחד לעורר לתחייה את נעמי שמר, ולדמיין מה הייתה כותבת היום, לאותה המנגינה. מוזמנים לשיר:

ולס להגנת הג'יהאד

כבר צוחקים מחבלים שם בכלא עופר,

אנסים מחייכים גם בשדה תימן.

עיימאן עודה וחאלדה עושים שוב סלפי,

חגיגת מרצחים, אסירי עולם.

רק עליי איש אינו משגיח,

רק עליי איש אינו חומל,

אילו הייתי מחמוד או פאטימה

אז היה מצבי אחר.

הסתכלו מה שקורה לי בדרך,

כל אחד עובר קוטף חוטף

ומיד משתחרר.

לו הייתי מרוואן או סמירה,

אז היה מצבי אחר.

לתגובות: liorangelman@gmail.com