"האם ייתכן כי מה שעולל היטלר ליהודים היה לא רק מכת חרב אלא גם נשיכת נחש?", תהה עמוס עוז במסתו "פה שם בארץ ישראל בסתיו 1982", והוסיף: "האומנם חדר הארס ההוא אל הלבבות, אל אחדים מן הלבבות, והוא ממשיך לפעפע?".
מצפייה בפרודיה שהפיק תאגיד השידור 'כאן' על שירה של נעמי שמר, "בהיאחזות הנח"ל בסיני", שבו מתבצעת דמוניזציה למתנחלים, מתקבלת תשובה חיובית לתהיותיו של עמוס עוז, עד שמתבקשת עלייה לקברו של הסופר בחולדה כדי לומר לו: עמוס עוז, מי יגלה עפר מעיניך.
עמוס עוז כמובן לא דאג לתדמית המתנחלים כשכתב את הדברים הללו. הם נכתבו בעקבות מונולוג של מושבניק שנקרא צ', שבו הוא מציע להרוג את הערבים במדינה, ושלא ידוע עד היום אם אכן נאמרו הדברים או שמא הומצאו. משה שמיר, למשל, כתב בעקבות אותו מונולוג: "יש לי רושם, שלמעשה אין אתה (צ') אלא שוויצר פחדן... או שאינך קיים כלל. למונולוג הארוך כשלעצמו יש ריח מתקתק של זיוף... לי חשוב מאוד, חבר צ' ממושב X, שתקום ותזדהה בשביל כבודו של עמוס עוז. אם הוא רק לא הבין, שאסור לו לפרסם דברים כה חמורים תוך הסתרת מקורם – ניחא. אבל אם הוא חיבר כתב פלסתר מזויף, נוסח 'הפרוטוקולים של זקני ציון מהדורת 1982', ולא מתוך הכוונות הטובות ביותר, הרי זה יום שחור לכולנו".
עוז כאמור לא היה מאוהדי המתנחלים, להפך. כך למשל כתב ב־81' ב'דבר' על המתנחלים: "היזהר מפניהם: הם מהמרים על ניסים, הם לובשים 'דובונים', בגדי חאקי, הם מתרוצצים על גבעות השומרון, משגעים את הצבא וצועקים בלי הרף שזהו ההמשך הטבעי של מפעל ההתיישבות המופלא שהקימה תנועת העבודה. שקר גס".
הפרודיה על שירה של נעמי שמר תופסת, שלא לומר הורגת, שתי ציפורים במכה. האחת, חילול נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, שכתבה משוררת שהודרה מהקאנון הישראלי בעוון נאמנותה לאידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, שעל ברכיה גדלה. משוררת שעיתונאי בכיר כתב עליה שצריך לעבור למדרכה ממול כאשר רואים אותה עוברת, וכל זאת למה? כי היא ציטטה את דברי בעלה מרדכי הורוביץ, שכתב בשנת 80' כי "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל. אם אי פעם נפול בידי הערבים, אנו עוד נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".
הציפור השנייה שנפלה באותה אבן היא הדמוניזציה של המתנחלים. אמצעי אחד לביצועה הוא התלבושות של הזמרות המבצעות שמגחיכות את המתנחלות, אותן אלו שהתברר כי הן אלה שנושאות על גבן את עול המלחמה ולבסוף גם משלמות את המחיר הכבד. אמצעי נוסף הוא הארס הנוטף מבתי השיר. אותו ארס שעליו דיבר עוז. "בהתנחלויות שבגדה הכול נראה ממש כמו אגדה/ כמו למשל, חובש כיפה סרוגה/ שורף דירה שלמה על משפחה...". בסרטון מופיע עמירם בן אוליאל שהורשע על סמך הודאה שהתקבלה בעינויים של חוקרי השב"כ ובניגוד לחוק, בביצוע השרפה בכפר דומא.
ואחרי ככלות הכול והתמונה, על המתנחלים להודות לתאגיד על ההפקה המושקעת בשירה המיתולוגי של נעמי שמר. נחשפה בפניהם המערכת המשומנת הפועלת נגדם, בעודם מחרפים ומוסרים את נפשם על הגנת העם והארץ. העובדה שמתייגים את כל המתנחלים כשורפי ערבים, אמורה לעורר את כל הצדקנים והטהרנים מקרב המתנחלים שניערו חוצנם מאותו נער גבעות אומלל שנפל קורבן לעלילת דם, ולהבין ולהפנים את הסיבה לכך שטפלו על מתנחל טרגדיה אנושית.
אבל להודות, להבין ולהפנים זה לא מספיק. המתנחלים חייבים לשנות את הרגלי הצריכה התרבותית שלהם ולהתחיל להאמין גם ברוח ולא רק בחומר. כדי שהנערים ש"שוב על הגבעה הקימו בית" יזכו לכבוד הראוי להם - יש להשקיע ביצירת תרבות אלטרנטיבית שתעלה על נס את פועלם ותרומתם לתחיית עם ישראל בארצו. התשובה של הימין למסע ההכפשה נגדו דורשת הפקת יצירות תרבות שהשפעתם תגבר על ההגחכה הגבלסית של השמאל.
הכותב הוא סגן יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, חבר מערכת רבעון 'האומה'