שרון נגארי, אמו של נריה הי"ד שנפל בבסיס זיקים בבוקר יום השבעה באוקטובר מירי מחבל, מתארחת באולפן ערוץ 7 לספר על המסע הנפשי והרוחני שעבר בנה ועמו המשפחה, מסע ממנו ניתן ללמוד רבות, עד ליום נפילתו.
על האירוע בו נפל בנה מספרת שרון ומציינת כי הוא התגייס חודשיים בלבד לפני נופלו, ובבוקר השבעה באוקטובר לאחר שהמפקדים שלחו את הטירונים למיגונית ויצאו להגנת המקום בלחימה על הגדר, נפצעה סמלת ונדרשו ארבעה טירונים למשימת חילוצה תחת אש. נריה היה אחד מהארבעה שהתנדבו.
שרון מספרת על סיור שהצבא ערך למשפחה והציג את הדרך אותה עשו ארבעת הטירונים המתנדבים תחת אש כשהם נושאים את האלונקה שעליה הסמלת הפצועה.
הארבעה הניחו את האלונקה סמוך למיגונית על מנת שהסמלת תקבל טיפול רפואי ראשוני. נריה וחייל נוסף הלכו לחפש ציוד רפואי נדרש ובאחד הרגעים הגיח מחבל מאחוריו, ירה בראשו והרג אותו. נריה נהרג במקום, "עלה בסערה השמיימה", כלשונה.
שרון מוסיפה ומספרת על נריה ז"ל כנער ובחור צעיר שיצא לחפש את מקומו בעולם במחוזות שונים, שונים מהנוף הדתי של ישובו, נריה. הדברים בלטו עליו בתספורת המיוחדת, בעגיל, בכיפה שלעיתים נכחה על ראשו ולעיתים לא.
"בתחילת הדרך", היא מספרת, "בעלי ואני עשינו את כל הטעויות הרגילות שהורים עושים כשהם פוגשים בדבר הזה. ניסינו לשנות אותו, להתווכח איתו ולקח לנו זמן לעצור ולהגיד לעצמנו שהילד לא עושה משהו לנו", אומרת שרון ומציינת כי כמטפלת ומאמנת היא מובילה מפגשי ריפוי ביחסים ומדריכה נשים כיצד ניתן לבצע מהלכים בעצמן ומהלכים אלה יובילו לשינוי אצל בני זוגן או אצל הילד.
"הרבה פעמים אנחנו הולכות עם המשפט 'למה הוא עושה לי את זה', אבל הוא לא עושה לי את זה. נריה לא עשה משהו כדי לצער אותנו אלא עבר באמת ובתמים בירור, ועם כל הכבוד לזה שהוא הבן שלי הוא נשמה נפרדת בעולם והיא באה לעבור את המסע שלה כן בעולם. כששחררתי את הבלון והבנתי שהוא באמת מברר, הסטתי את האנרגיה מהניסיון לשנות אותו לעבודה שלי מולו כאם בשעה שהוא עובר את המסע שלו".
לדבריה מוסיפה שרון את התפיסה האמונית לפיה בנה המסוים הזה הגיע אליה מתוך הכוונה מדויקת לה עצמה ולעבודה שהיא אמורה לעשות בעצמה. שרון מדגישה גם את הצורך לתת מקום גם לרגשות האכזבה, הדאגה, הכאב והתסכול המסוים, אבל לאחר מכן לערוך את ההפרדה וההבנה שהילד עובר כאן מסע משלו ומתוך כך לנתח מה הילד צריך ממנה לעת הזו "והבנתי שהילד הזה צריך ממני אהבה ללא תנאי".
שרון מספרת על התחושה שסייעה לה בעבודה מול בנה, נריה, וזו ההבנה שמדובר בילד טהור, עם או בלי הכיפה, בדרכו האישית, ותפילתה הייתה לקב"ה שישמור את הטוהר המיוחד שלו ומתוך כך למצוא את דרכו שלו בעולמו.
"למדנו ממנו המון, חלק בחייו וחלק התחדד לנו אחרי מותו. למדנו שלנריה היה מבט מאוד מיוחד. כולנו נופלים למבט של שחור ולבן, גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמנו. לנריה לא היה מבט של שחור לבן. בתקופה שהוא התקשה בשמירת מצוות המצווה שהייתה הקשה ביותר עבורו הייתה שמירת השבת. ילד שלמד בתלמוד תורה, חי במשפחה דתית ומגלה שקשה לו לשמור שבת עלול לזרוק את הכול כי הנה הוא כבר דתל"ש, אבל נריה לא יצא בשום הצהרה כזו". מתוך כך יכולה הייתה שרון לראות את בנה לא שומר שבת אבל למחרת ובכל ימות החול מניח תפילין. "זה שמצווה אחת הייתה קשה לו לא גרם לו לזרוק מצווה אחרת. הוא לא סגר את הדלת למערכת היחסים עם הקב"ה, ולא התבייש לחזור לקב"ה כי האמין שהקב"ה לא סגר לו את הדלת".
התפיסה הזו, היא אומרת, יכולה וצריכה להוות לקח גם עבור תחומים אחרים כמו זוגיות, שגם בה אם קשה בפן אחד יש להישמר שלא לשלול את הדלתות האחרות שנותרו פתוחות.
לבד מכך, היה נריה חוזר גם למצוות שקשה לו מתוך ניסיון ותחושה שיוכל לעמוד באתגר. כך היה יכול לבשר להוריו שהוא חש שיצליח לשמור את השבת הקרובה על אף שבשבת הקודמת לא עלה בידו, "ובמוצאי השבת לא ראינו ילד מואר ושמח ממנו". נקודת המבט הזו מאפשרת מבט כולל, חיובי ונכון על החיים המורכבים המשלבים רגעים של אושר ורגעים קשים יחד.
את דבריה חותמת שרון ואומרת כי להערכתה היציאה של בנה לחיפושים שונים ומאתגרים במקומות שונים התבססו על כך שיש לו בית איתן לחזור אליו. "בחודשיים וחצי שבהם הוא היה בצבא הוא עלה והתעלה. בחודש אלול הוא ארגן שם סליחות וחיילים וחיילות נהרו אחריו לאמירת סליחות. רב הבסיס סיפר לנו שנריה היה סוחף אחריו חיילים וחיילות לשיעורים שהוא היה מארגן בבסיס בכל פעם עם רב אחר".
"בתפילת נעילה של יום כיפור הרב כיבד אותו להיות החזן ולתקוע בשופר. בסוכות הוא היה איתנו בחג הראשון וכל ימי חול המועד הוא היה בצבא ויש לנו סרטונים שבהם הוא מלמד חיילים חברים ליטול ארבעה מינים. באחד הסרטונים הוא מלמד חייל מבית רוסי שלא הכיר כלל את המצווה".
"בליל שמחת תורה הגיעה משפחת הרב אלון מכוכב השחר לשמח את החיילים ומי שעזר לרב לעשות את כל השמחה בליל החג וללמד את החיילים היה נריה, שהיה לו קול זמיר. כך הוא התעלה עוד ועוד עד שבבוקר שמחת תורה מסר את נפשו להצלת הסמלת ובגופו הציל למעשה תשעים טירונים ומשפחה כשהסיח את דעתו של המחבל שירה בו וכך זיהו שהוא מחבל ונאבקו בו עד שחיסלו אותו וכך הוא לא המשיך למיגונית שהייתה צעד משם".