עד לפני כשבועיים, רוב מוחלט של תושבי מדינת ישראל לא הכירו את יצחק עמית, מהשבוע- נשיא בית המשפט העליון הנבחר. כעת יש קצת יותר שמכירים אותו ואפילו את שם משפחתו הקודם, אבל מנגד יש שר משפטים "שלא מכיר בו".
מה זה אומר? לא יותר מדי; לא משהו שאמור להטריד מישהו מהציבור. הרי במסגרת אותו דיון ארוך של הוועדה למינוי שופטים, שבו מונה לבסוף השופט עמית לנשיא בית המשפט העליון, מונו גם עשרות שופטים לערכאות הנמוכות, ועל כן הדיאלוג בין נשיא בית המשפט ושר המשפטים פחות קריטי בעת הזו.
חברת הוועדה למינוי שופטים, השרה אורית סטרוק, אף התגאתה במינויים שהושגו - למרות שהיא עצמה החרימה את הישיבה ולא נכחה בה. השרה המחרימה אמרה לחברי מרכז מפלגתה: "אפשר לציין בסיפוק שכמעט 100% מהיעדים שהצבנו לעצמנו – הושגו. ברוך השם, מילאנו את בתי המשפט בעשרות שופטים טובים".
אפשר לשאול, למה רק 'כמעט '100%'? הנה – גם מיניתם את כל מי שרציתם וגם החרמתם את מינויו של עמית ועשיתם כל שביכולתכם כדי לדרדר עוד יותר את אמון הציבור במערכת המשפט.
זה נראה שאנשים מסוימים בציונות הדתית החליפו את שלושת הדגלים המסורתיים שלה – ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל- בדגל אחר: החרבת מערכת המשפט. נכון, לטענת חלקם מערכת המשפט היא הגורם האשם בחוסר יכולתה של ממשלת הימין מלא-מלא לקדם את המדיניות שלה. אבל מבלי להיכנס לטענה עצמה, בית המשפט איננו קובע מדיניות ומשפיע אך במעט על עיצובה.
האמת היא שממשלה שאינה מסוגלת להעביר החלטות חוקיות, באה בטענות למערכת המשפט כשהיא מציבה את הבלמים, גם אם לעתים חלק מהם הוצבו באופן שגוי. האבסורד הגדול ביותר הוא שאותה "מערכת משפט" משופעת בעצמה באנשי הציונות הדתית- לפי נתוני מרכז המידע והמחקר של הכנסת, מבין 141 שופטים בבתי המשפט המחוזיים בישראל, 28% למדו בחינוך הממלכתי דתי.
בנוסף, שליש משופטי העליון למדו במערכת החינוך הזו, כולל נשיא בית המשפט העליון הטרי בעצמו, שלמד בתיכון הדתי צייטלין בתל אביב; שלא לדבר על אלפי עורכי הדין ומאות הפרקליטים והפרקליטות ואנשי משרד המשפטים המגיעים מבתי המדרש הציונים-דתיים.
ובכל זאת, המקרה של מינוי השופט עמית לנשיא העליון הוא המקרה הקלאסי שממחיש את העצה השימושית "אל תהיה צודק – היה חכם". גם אם ברור שהפרסומים השונים נגדו נועדו לפגוע במינוי ולהכתים אותו, צריך לשאול מה בעצם המטרה במינוי באופן הזה.
את החרמת הדיונים וההתנהגות הילדותית-משהו של שר המשפטים ככל הנראה לא היה ניתן למנוע, אבל בהחלט היה אפשר להתעלות לגודל השעה ולהפנים שיש ציבור גדול שעיניו נשואות אל בית המשפט ומצפה לסטנדרטים אחרים מאלה העומדים בראש המערכת. אמנם הציפיות שלנו מאנשי ציבור הולכות ומידרדרות עם הזמן, במיוחד כשמדי פעם מתפרסם תחקיר נוסף לגבי התנהלותו הבעייתית-עד-פלילית של שר משרי הממשלה הנוכחית, אבל אפשר בהחלט לצפות להתנהלות אחרת משופטים.
להבדיל, סטנדרטים אחרים אפשר וצריך לדרוש גם מגורמים במערכות הרבנות. לפני כמה שנים התנהל דיון בוועדת השקיפות בכנסת בנושא "שקיפות במועצות הדתיות". במהלך הדיון, תמה יו"ר המועצה הדתית בירושלים מדוע הוא נדרש לדווח לציבור על ההתקשרויות והמכרזים של המועצה הדתית - גוף סטטוטורי שמחוייב לכללי שקיפות אך אינו כפוף בפועל לרשות המקומית.
התשובה שלי באותו מעמד הייתה שמעבר לחשיבות השקיפות של מערכות ציבוריות כלפי האזרחים, גורמים שמתיימרים לדבר בשם היהדות הממוסדת חייבים בראש ובראשונה לייצג אותה באופן שווה ונקי ללא רבב. הרבב הזה אסור שידבוק בתלמידי חכמים באשר הם, גם כאלה מסוג שופטים.
ראוי היה אם השופט עמית היה מבקש מיוזמתו לדחות את ההצבעה על מינויו ולאפשר למי שמעוניין בכך להציג טענות ולברר את העובדות לאשורן. פרק זמן קצר כזה לא היה משכנע אף אחד מהגורמים המבקשים לקעקע את מערכת המשפט, אך בהחלט היה משדר מסר אחר לציבור, ומוכיח שמערכות שלטון החוק ראויות לאמון הציבור גם אם יש מי שעמל רבות כדי שנחשוב אחרת.