לו היו בכירי מפא"י של פעם קמים מקבריהם ומתעדכנים במהלכיה המדיניים של ישראל בשבועות האחרונים, הם היו ככל הנראה מסננים גידוף עסיסי וצובטים את עצמם פעם ופעמיים למראה הסיוט שניבאו לפני כמעט 50 שנה שהופך למציאות.
היה זה מנחם בגין בראשות ממשלת הליכוד שהחליט להיכנע למצרים ולעקור את יישובי פתחת רפיח, המכונה גם חבל ימית, למען הסכם שלום מפוקפק. דווקא אנשי תנועת המערך וגורמי הביטחון מתוכם היו אלה שהרימו את נס ההתנגדות למהלך שיעמיד את ישראל בסיכון קיומי בלתי הפיך. הם הצביעו על הנסיגה – שתאפשר למעשה חיבור ישיר בין מצרים לעזה – כצעד אסוני.
הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, שהוביל קרבות חשובים בסיני, טען אז כי ויתור על היישובים בפתחת רפיח יהפוך את עזה לבסיס התארגנות חבלנית הנהנה מעורף מצרי ויהיה "גורם קבוע של חוסר שקט ועוינות". הוא גם התריע מפני קושי לדכא טרור שייווצר בסמוך לגבול המצרי, ואת הוויתור על בסיסי חיל האוויר הישראליים בצפון סיני ראה כמשגה חמור. לעמדתו הצטרפו יצחק רבין ויגאל אלון.
שלמה הלל, שהיה שר בממשלות ישראל ואיש מפא"י, אמר אז דברים שהיום נראים כנבואיים: "זה יביא את הגבול לפרברי אשקלון, וכאשר קן צרעות יפעל בעזה הוא ילקה את אשקלון". רענן ויץ, איש השמאל הציוני שהיה ממובילי גופי ההתיישבות הרשמיים, התריע אף הוא מפני נסיגה שתחבר את מצרים לעזה וכינה אותה "מוקש זמן אדיר במבנה הגאופוליטי של אזורנו וסכנה חמורה לקיומה של מדינת ישראל".
ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והפעם מנקודת פתיחה גרועה יותר. ישראל נמצאת אחרי שנה ורבע של לחימה בעזה, שטרם השיגה את יעד הכרעת חמאס, המפלצת העזתית חזקה ומסועפת פי כמה מאשר לפני 50 שנה, אבל רוח הכניעה המדינית הישראלית שמוכנה לשלם כל מחיר עדיין שרירה וקיימת.
מימוש שלב א' של העסקה עם חמאס בעיצומו, והמגעים להמשך לשלב ב' יצאו לדרך. אחד מהמחירים הכבדים שיגבה השלב הבא הוא נסיגה מלאה של ישראל מציר פילדלפי. כבר בשלב הנוכחי ישראל דיללה נוכחות על הציר האסטרטגי שאי אפשר להפריז בחשיבותו, במיוחד לאחר אירועי הטבח, והשבוע נפתח גם מעבר רפיח שאפשר יציאה מוגבלת מעזה למצרים, תחת פיקוח ישראלי מינורי עד שקוף.
למי שאינו מצוי בשטח, ציר פילדלפי נשמע אולי כמושג מהחדשות עם ניחוח אמריקני, עוד כביש אספלט שחור עם גדר גבול לצידו. אבל רצועת השטח החולית־זהובה הזאת, שחוצצת בין ישראל למצרים בגבול הדרומי, סמוך לעיר רפיח, היא שטח שישראל נלחמת עליו עם אויביה לאורך כל שנות קיומה. למעשה, כבר הבריטים והעות'מאנים ששלטו כאן עוד קודם השתוקקו איש בתורו לחלוש על האזור המחבר בין עזה למצרים ומהווה מפתח שליטה בין יבשות, תוך הענקת עוצמה כלכלית, ביטחונית, אסטרטגית ומדינית למי שהמפתח הזה בידיו.
מחקר חדש שמפרסם מרכז יכין למחקרים אסטרטגיים לאומיים, שאותו ערך יאיר קליינבאום, דוקטורנט להיסטוריה מאוניברסיטת חיפה וחוקר במרכז יכין, סוקר את תולדות האזור ומצייר תמונה היסטורית, אסטרטגית ומדינית שמציגה גרף עגום למדי של הידרדרות בשל רפיסות מדינית ישראלית. אם ב־20 שנותיה הראשונות של המדינה ניכרה איזושהי נחישות ועמידה איתנה על האינטרס הביטחוני של ישראל – שכלל שאיפה לכמה שיותר שליטה ברצועת עזה בכלל ובאזור הגבול המצרי ורפיח בפרט, הרי שמנקודה מסוימת, שאותה נפרט בהמשך, פשה בחברה הישראלית ובהנהגתה רפיון רוח שהוביל לנפילה אחר נפילה עד לעת הזאת, שבה מוכנה ישראל לסכן את עצמה פעם נוספת ולוותר על ציר פילדלפי במסגרת הסכם עם חמאס.
לאורך השנים היו אלה גורמים פוליטיים ואף אקדמיים שאינם מזוהים רק עם הימין, שהתריעו מפני הסכנה בנטישת גבולה הדרומי של הרצועה והפקרתו לידי המצרים, והתוצאות הרות האסון גם נגלו לעין. כל נסיגה וויתור באזור גבו ממדינת ישראל מחיר דמים כבד ומחירים נוספים. יוזמי המחקר הזה מקווים שהעובדות הסדורות והתקדימים יפקחו את עיניהם של מי שרוצים לחתום על הפקרה נוספת, שריבית דריבית בצידה.
מסורת של רצח מהביל
את ציר פילדלפי סללו הבריטים בזמן שלטונם בארץ, משום שראו בעזה שער כניסה לארץ ישראל מכיוון מצרים. אז הוא נקרא קו עקבה־רפיח. לאחר הקמת מדינת ישראל ופרוץ מלחמת העצמאות הבינה ממשלת ישראל את הצורך האסטרטגי החיוני לכבוש את רצועת עזה, שהייתה אז מחוברת לעורף המצרי ולמעשה הייתה יחידת שטח שממנה איימו המצרים הן על מרחבי הנגב במזרח והן על מישור החוף בצפון. מבצע יואב ומבצע חורב יצאו לפועל כדי להסיר את האיום המצרי שעזה הייתה בסיסו. בתום המלחמה התקיימו ברודוס שיחות מדיניות, שבהן הנציגים הישראלים דרשו נסיגה של מצרים לקו המנדטורי. "לא ייתכן כי בתוך ארצנו תשב מדינה גדולה", הרעים בקולו ראש הממשלה בן גוריון, שהבין כמו יתר עמיתיו את הסכנה בנסיגה מרפיח ועזה. אלא שלבסוף לחצים אמריקניים (דז'ה וו?) הביאו את ישראל לחתום על נסיגה מעזה ומרפיח, על אף המודעות לסכנות הקיימות.
התוצאות המרות לא איחרו לבוא. מחיר הנסיגה היה פריצת אינתיפאדת הפדאיון, והפיכת עזה לבסיס הטרור הגדול במזרח התיכון המסתייע בגדודי טרור פלשתיניים שמכוונים, מחומשים, וממומנים על ידי ממשלת מצרים. אלו הביאו למאות נרצחים בשנים 1956-1951. מחבלי הפדאיון נשאו אופי חייתי וברוטלי במיוחד, שכלל מעשי אונס והשחתת גופות. לאלה הייתה השפעה פסיכולוגית בלתי מבוטלת על המורל במדינה הצעירה.
ראש הממשלה בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין הבינו היטב כיצד מושכים המצרים בחוטי הטרור המתבסס ברצועת עזה, ויצאו לפעולת 'חץ שחור'. זו פגעה מעט במורל הטרור העזתי, אך מעשי הרצח נמשכו. בסופו של דבר הובילה הנסיגה הראשונה ליציאה למבצע קדש ב־1956, כשישראל נחושה לבודד את עזה ממצרים, כדי להבהיר למצרים כי הפיכת עזה לבסיס טרור תעלה להם בשטחי סיני.
כך נכבשה רצועת עזה בשנית, אך גלגל חוזר בעולם. בן גוריון אומנם הבטיח בכל היקר לו שיעשה הכול כדי לשמר את ההישג הצבאי הקריטי, אך בתום מערכה מדינית של חצי שנה נכנעה ישראל ללחץ אמריקני וסובייטי ונסוגה שנית מהרצועה.
כמעט עשור עבר בשקט יחסי. בחסותו מחמשת מצרים את רצועת עזה והופכת אותה לבסיס אמל"ח ענקי שממנו, במהלך מחושב ומתוכנן, תקיים פלישה נרחבת לישראל. היה זה ערב מלחמת ששת הימים, שבה יצאה ישראל למתקפת מנע וכבשה את הרצועה מדרום. זו הפעם השלישית שישראל כובשת את האזור, והיא נחושה לא לאפשר לעזה, בגיבוי מצרים, לתקוף אותה בפעם הרביעית. הפעם היא גם מחליטה לקבוע עובדות בשטח.
החל מ־1968, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, מתחילה תוכנית התיישבות מקיפה המאגפת את הרצועה מדרום בפתחת רפיח ומבתרת את צירי הטרור בה. הייתה זו 'תוכנית חמש האצבעות' של אלוף פיקוד הדרום דאז, אריאל שרון. כפר דרום, מורג, נצר חזני ויישובים נוספים הוקמו בגוש קטיף, ובדרום הוקמו יישובי פתחת רפיח המוכרים גם בשם חבל ימית. בכירי מפ"ם, העבודה והשומר הצעיר של אז תמכו בתוכנית ההתיישבות, והסבירו כי לא מדובר רק באידאולוגיה ציונית אלא גם בכורח ביטחוני. תקדימי הכישלונות שאחרי מלחמת העצמאות ומבצע קדש הביאו לקונצנזוס ישראלי שלפיו אסור להפוך את עזה לבסיס קדמי לפשיטה על תל אביב. סקרים מהתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים הצביעו על נתון מדהים שלפיו 85 אחוזים מאזרחי ישראל מתנגדים לנסיגה מעזה.
הזמזום המדיני המטריד נמשך ברקע גם בעשור שאחרי מלחמת ששת הימים, אולם בכל התוכניות שהציעה ישראל לאמריקנים ולערבים היא התעקשה על שליטה בפתחת רפיח ובעזה. גם כשהחלו השיחות לכינון הסכם שלום עם מצרים, ב־1979, ראשי המערך ובראשם שמעון פרס התנגדו לכל ויתור על היישובים היהודיים באזור, בהזכירם את המחירים הביטחוניים. חרף הזהרות חוזרות ונשנות מכל קצות הקשת הפוליטית, חתם מנחם בגין על הסכם שלום עם מצרים שכלל נסיגה ישראלית מיישובי פתחת רפיח ומסיני כולו. הנסיגה התבצעה ב־1982, וכחלק מההסכם שמרה ישראל על נוכחות בקו עקבה-רפיח שחצץ בין רצועת עזה לסיני, שנמסר למצרים. בעקבות אירועי אלימות והברחות הרחיבה ישראל את רצועת הגבול הזאת, שכונתה מאז "ציר פילדלפי".
וכתגובה פבלובית צפויה, הנסיגה מחבל ימית, שחיברה שוב את מצרים לעזה, הולידה מחדש את הטרור אחרי עשור שקט באופן יחסי. הארגונים חמאס והג'יהאד האסלאמי נהנו מהמעבר הקל היחסית מרפיח למצרים דרך סיני, ומתנאי השטח הנוחים תחת הממשל הצבאי הישראלי, והחלו לשגשג ולצבור כוח. במקביל, ישראל איבדה את העומק האסטרטגי מדרום לרצועה. גורמים אלו, והתרחשויות נוספות כמו עסקת ג'יבריל והנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון באותן שנים, הובילו להתקוממות הערבית שכונתה האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987.
על אף שההיסטוריה הקצרה של המדינה אותתה ברורות כי כל נסיגה מגבירה את הטרור ומחזקת את ההתקוממות, במיוחד בעזה, החליטה ממשלת ישראל לפנות לערוץ מדיני מול אש"ף. האינתיפאדה, כך כתב החוקר אשר אריאן במחקרו על דעת הקהל בישראל בנושאי ביטחון, הצליחה ליצור בקרב חלק מהחברה הישראלית חרדה וכמיהה נואשת לאופק מדיני כלשהו. מה שנראה כהצלחה מול מצרים בהסכם עם סאדאת, היה בשבילם תמריץ לניסיון דומה מול אש"ף. אל שבירת הרוח הישראלית הצטרפו מחיר הדמים של האינתיפאדה הראשונה (350 הרוגים), טלטלות בחברה הישראלית ולחץ אמריקני כמובן, שהובילו את ישראל – ממשלת שמיר ולאחר מכן רבין – לשולחן הדיונים במדריד ולאחר מכן באוסלו.
ערב חתימת הסכמי אוסלו הביעו בכירים בצמרת המדינית־ביטחונית את הסכנה בנטישת רצועת עזה, כולל הרמטכ"ל דאז אהוד ברק ויועציו של רבין עצמו. אך העייפות והרצון באופק מדיני שיעצור את האינתיפאדה גברו על השכל הישר, וב־1994 נסוג צה"ל מכל שטחי הרצועה והתכנס סביב גושי היישובים. בעקבות הסכם קהיר, איבדה ישראל את השליטה על ערי עזה ונותרה בכמה צירים מרכזיים ברצועה, בעמדת מגננה, בלי יכולת לפעול ביעילות בשטחי המחבלים ולנטרל אותם. מספר הפיגועים והמתים זינק מיידית. ערפאת החל מחמש את הקיצוניים שבתושבי עזה ואת ה"שוטרים" הפלשתינים עם הגיעו מגלותו בתוניס.
רפיח הפכה למוקד בניית מנהרות עוצמתי. המוות והטרור חזרו לאפיין את רצועת עזה עם בנייתה של תעשיית מנהור ששכללה פלאים את הרמה והכמות של אמצעי הלחימה. הייתה זו תשתית שהעניקה ישראל "במתנה" ערב פריצתה של האינתיפאדה השנייה, תשתית שמצאה את צה"ל חסר אונים מול אוכלוסייה מחומשת ומשולהבת מהישגיה הטריטוריאליים. ההימור שלקחה ישראל התברר כמרחץ דמים: לימים יתברר כי בין 1994 ל־2024 יירצחו פי ארבעה ישראלים בפעולות איבה מאשר בין 1947 ל־1993.
תקומה או החמצה?
שש שנים אחרי אוסלו א' פורצת האינתיפאדה השנייה. ציר פילדלפי הופך למוקד פיגועים קשים, כאשר החיילים בו חשופים לירי ומתבצרים במגננה בלתי אפשרית. כשהאינתיפאדה בשיאה, לאחר שלוש שנים, מציג ראש הממשלה שרון את תוכנית ההתנתקות. התוכנית כללה נסיגה חד־צדדית מרצועת עזה. תחילה התעקש שרון, בהתאם להמלצות מערכת הביטחון, על הישארות בציר פילדלפי, אולם הלחץ האמריקני עשה את שלו גם הפעם ושרון ויתר על הציר בניגוד להתרעות כל מומחי הביטחון. ביטחונה של ישראל הופקד – וליתר דיוק הופקר – כעת בידי חיילי הצבא המצרי בלבד.
מיד עם ביצוע ההתנתקות הוחדרו לרצועה טונות של חומר נפץ תקין, נ"ט, מטולים ואלפי רובי סער, זאת בתוך חודשים ספורים, כך לפי עדות ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין בוועדת החוץ והביטחון. חמאס עלה לשלטון ברצועה, עבודות המנהור התנהלו בכל הכוח, והמצרים למרבה ההפתעה התגלו כהפך הגמור מעוצרי הברחות לרצועה. למשל, רק במלחמה הנוכחית התגלו כ־50 מנהרות בגבול עזה-מצרים, חלקן תלת־מפלסיות, שנחפרו בחסות השליטה המצרית. המצרים ניסו להכחיש את הבעיה כדי להמשיך את תפעול העסק המניב מבחינתם, ששימש רבות גם להברחת אמל"ח קטלני לחמאס ברצועה. לפי דיווחים שונים של השב"כ, לאורך השנים אפשרו המנהרות להבריח לרצועת עזה כמויות אדירות של טילים שונים. הן אפשרו אף את יציאתם של פעילי חמאס לאימונים באיראן לקראת מתקפת הפתע בשמחת תורה. קשה להאמין שפעילות ענפה שכזאת נעשתה בלי ידיעת המצרים.
במקום שקט ותחושת ביטחון, הולידה ההתנתקות עוד 13 מבצעים צבאיים בעזה, לא כולל מלחמת חרבות ברזל. ב־19 השנים הללו נבנה חמאס ברצועה כצבא טרור משומן שיכולת ההרג והרצח שלו רק התחזקה. יכולת זו התאפשרה רק בזכות החיבור העמוק בין עזה לסיני דרך אדמת מצרים, תוצאת איבוד השליטה הישראלית ברפיח וציר פילדלפי.
מלחמת חרבות ברזל הובילה את ישראל לכבוש את ציר פילדלפי בפעם הרביעית, אך כאמור במשא ומתן הנוכחי מול חמאס לשחרור החטופים ההישג הקריטי הזה עומד להתמסמס. התוכנית היא להעביר את השליטה על הציר ועל גבול עזה-מצרים לגורמים זרים ואף לגורמים עוינים. לאור ניסיון העבר, כותב מחבר המחקר, יאיר קליינבאום, כי "אין לסמוך על מצרים, וכל שכן על גופים ערביים שונים, במתן שליטה על ציר פילדלפי ועל מעבר רפיח, שהרי הללו מעולם לא הוכיחו שרצונם לדאוג לביטחון ישראל, אלא בראש ובראשונה לאינטרסים המדיניים והצבאיים שלהם".
אם לסכם, אומר קליינבאום, הרי שמנקודת מבט היסטורית וצבאית ברי לכול כי גבולות עזה חייבים להישאר בידיים ישראליות, "משום שהמטען שנשתל כאן במשך עשורים על ידי מצרים יתפוצץ שוב במוקדם או במאוחר. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתעלם מהמציאות. המטען הזה חייב להתפרק ולא להוסיף לתסוס עד להתלקחות הבאה".
לדבריו, "ההיסטוריה מלמדת אותנו כי ויתור על גבולות אסטרטגיים מוביל לאיומים מוחשיים, וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחזור על טעויות העבר. העתיד ייכתב על פי הבחירות שנעשו היום - האם יהיה זה עידן חדש של תקומה וביטחון ברצועת עזה, או החמצה היסטורית שתירשם לדורות?"
לתגובות: [email protected]