מאז ולתמיד

רגש. שכל. עכשיו. נצח

שמעתי לא מעט ניתוחים, גם של אנשי תורה שאני מוקיר ומעריך כמובן, על כך שהוויכוח בין מצדדי העסקה למתנגדיה הוא הוויכוח בין אנשי ה"כאן ועכשיו" ובין אנשי הסבלנות.

שמעתי שזה הוויכוח בין אנשי השכל לאנשי הרגש, והנה שוב גבר הצורך הרגשי העכשווי על השכל הנצחי.

אני מבין את כל הניתוחים, מזדהה עם חלק מהם, אבל אני ממש ממש לא אוהב את השטחת השיח – רגש מול שכל זה קל מדי, זה פשטני מדי.

יש לא מעט טיעונים שכליים בעד העסקה ולא מעט סיבות רגשיות להתנגד לה. אבל מה שמטריד אותי הוא הציור של התורה כזירה חד־ממדית של שכל. תורת חיים לעניות דעתי מחזיקה את שני כוחות החיים האלה, שכל ורגש, גם יחד. כשאני שומע ניתוחים שכליים קרים שמתעלמים לחלוטין מההיבט הרגשי של כל סוגיית החטופים, משהו בי מסרב לקבל. אני מחפש תורה שלמה של שכל ורגש. ברור לי שיש ביניהם מדרג חשיבות, וברור שלשכל יש חשיבות יתרה, אבל אין לזלזל בעולם הרגש. תורה שכלית שמתעמרת בכל ההיבט הרגשי יפה לרובוטים, יפה לאוטיזם אנושי, אבל לעולם לא תצליח להנהיג חברה, בוודאי לא חברה מורכבת ומגוונת כמו החברה הישראלית.

אני שמח לשמוע תלמידי חכמים שמחזיקים את שני החלקים הללו, גם בשיח הלאומי, עד הסוף, ונותנים משקל ראוי לכל חלק. גם הציבור יעריך ובצדק מי שיטען נגד העסקה ועיניו יתמלאו דמעות לנוכח חטוף ששב הביתה. אפילו בדיון בין עכשיו לנצח, אני מצפה ששני החלקים יקבלו את המקום הראוי להם. לא מוכרים את הנצח בשביל כאן ועכשיו, אבל גם לא מוחקים ומזלזלים בעכשיו. זו תורה שלמה יותר וזו גם תורה שיכולה להישמע.

תורה שבזה לצורך העכשווי ולמצב הרגשי לעולם תישאר נחלתם של נביאי זעם שיאמרו את כל הטיעונים הנכונים, ולא יבינו איך ייתכן שהם כל כך צודקים ודבריהם אינם נשמעים. אבל כדי שהתורה תישמע היא צריכה לפגוש שכל ולב גם יחד ולא לוותר על אף אחד מהם, היא חייבת לנגן את שתי המנגינות באוקטבה הנכונה. מישהו, אינני יודע מי, פרסם לאחר שנחתמה ההסכמה על החלק הראשון של העסקה את המילים "שכל במר בוכה ולב שמח", וכשמדובר בשכל ובלב של אותו אדם שמצליח באמת לשמוח בכל ליבו ולהצטער בכל דעתו, זה כבר הרבה יותר שלם.

הרב העכשוויסט

ביום חמישי הבא יחול ט"ו בשבט, וזה מזכיר לי את אחד המדרשים המפתיעים שמרוב שהתרגלנו אליו אנחנו עלולים לפספס את ההפתעה הגדולה שבו. רבי יוחנן מספר על אותו צדיק, חוני המעגל, שהיה מהלך בדרך ופגש אדם שעסק בנטיעת חרובים. שאל אותו: בעוד כמה שנים יופיעו פירות החרובים? ענה לו: שבעים שנה. התפלא חוני: וכי ברי לך שתחיה שבעים שנה? השיב לו: אני מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותיי לי, כך אטע אני לבניי.

כולנו מכירים את המדרש, וכבר בבית הספר למדנו אותו כמדרש שמאדיר את המחויבות של כל אחד מאיתנו לעתיד, לדורות הבאים. אנחנו רק חוליה בשרשרת שנהנית מעמלו של הדור הקודם ויש לה אחריות לדור הבא. בטח כבר ניצלו את ההזדמנות שם בבית הספר כדי לומר דבר או שניים על הנאה מיידית לעומת מבט של נצח, על מי שעמל לעצמו לעומת מי שמסור לילדיו.

אלא מה? משהו קטן קצת הורס את החגיגה החינוכית הזאת. אילו אנחנו היינו כותבים את המדרש היינו מספרים על צדיק אחד שמפציר בחקלאי לטעת חרובים. החקלאי בוודאי היה אומר לו: הרב יכול להבטיח לי שאחיה שבעים שנה? עד שיהיו פירות כבר אמות. הרב הצדיק היה מעמיד אותו על טעותו: מה היה המאכל החביב עליך כילד? שוקולד חרובים! בזכות סבא וסבא רבא שלא חשבו על עצמם. כשם שהם נטעו לך, עשה אתה למען הדורות הבאים.

אבל המדרש הופך את היוצרות – הצדיק, חוני המעגל, הוא העכשוויסט שמתפלא מה טעם לטעת חרובים, ואילו החקלאי הפשוט הוא בעל תודעת הנצח. תודו שלא לזה ציפינו מצדיק. מוזר מאוד. זה, אגב, בדיוק אותו צדיק שתבע מהקדוש ברוך הוא בימי הבצורת גשם כאן ועכשיו, אפילו נשבע בשם ה' שאינו זז מכאן עד שירדו גשמי בורות שיחין ומערות. הוא חי בדור מאוד עכשוויסט, דור של ריבוי גירושין (לכן שמעון בן שטח הנשיא מתקן כתובה לאישה), דור של פתרונות של כאן ועכשיו וריבוי כשפים ומהלכי קסם. אבל במקום להעמיד אלטרנטיבה הוא תובע מהקדוש ברוך הוא מענה ברגע. רבי שמעון בן שטח שולח לו: "אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי", אולי מפני שהוא לא מעוניין שהמענה לדור שמכור לפתרונות מהירים יתרחש גם הוא באופן מהיר מדי. אבל עדיין תביעתו של חוני נענית כאן ועכשיו והוא מציל את דורו.

אולי זה התפקיד של חוני, לצבוע בצבעים של ערך ומשמעות את ההווה, את הכאן ועכשיו. אולי השילוב שלו עם רבי שמעון בן שטח, העכשיו עם הנצח, זה הסיפור הגדול. בטוח שאחרי שחוני נרדם לשבעים שנה, לאחר הפגישה עם נוטע החרוב, ומתעורר בדור אחר, הוא לא מוצא טעם בחייו ובית המדרש לא מוצא טעם בו. הוא היה שייך לדורו. אולי גם עכשיו צריך להעמיד תורה כזאת שמשלבת בין חוני לשמעון בן שטח, בין העכשיו לנצח, ומאדירה את שניהם.

כתונת פסים

הרב קוק כותב שהעדפת בן אחד על פני בנים אחרים היא בחירה שכלית שמתגברת על החוויה הרגשית שלפיה האהבה לכל הילדים זהה. אלא שהתעמרות של שכל על הרגש, במיוחד בתוך המשפחה, היא סכנה גדולה, ומחוללת סערה רגשית בדמות קנאת האחים בבן המועדף. אני חושב שגם מרקם היחסים בתוך עם ישראל הוא כמו מרקם היחסים בתוך המשפחה, וצריך לנהל אותו בזהירות, עם שכל ורגש, עכשיו ונצח. לא למחוק אף אחד מהם.

מלחמת ההכחשה

הם צועקים "אללה אכבר"

תוך כדי שהם יורים,

הם מסיתים במסגדים

אבל אנחנו מצהירים,

בקול רם, בבת אחת:

לא, זו לא מלחמת דת.

חטופות במרתפים

אנוסות לקרוא פסוקים,

לכל חטוף שמשוחרר

דוחפים ליד קוראן,

רק אנחנו מתעקשים:

לא, זו לא מלחמת דת.

זה סיפור של עם נכבש,

שנלחם על עצמאות,

לא מוחמד או אסלאם,

קצת קשיים עם ציונות.

רק אל תגיד מלחמת דת,

בכוונה או בטעות.

אשליה והכחשה

מרקדות פה יד ביד,

כי אם אסלאם ויהדות

נלחמות כאן דת מול דת,

אז חלילה, גם אנחנו,

נצטרך לבחור אחת.

לתגובות: liorangelman@gmail.com