כמה אני מקנא באמריקנים

אוי, כמה אני מקנא באמריקנים. איזה תענוג משיב נפש יש כשאתה שומע את הנשיא שלך שהוא גם מנהיג עולמי, עומד ומכריז בבהירות, בקול ובהטעמה וחוזר על כך שוב: באלוקים אנחנו בוטחים.

אנחנו נחזיר את האמונה לחיינו. יש שני מינים - זכר ונקבה, וזהו. אנחנו נסלק פולשים. לא ניתן אפילו סנט אחד לרשעים ולצבועים ונמנע את כניסת נציגיהם לאמריקה. ה' הציל אותי והקליע רק נגע באוזני כדי שאעשה את אמריקה גדולה שוב.

וגם אומר: אני תומך בישראל ובראש ממשלת ישראל ושונא את אויבי ישראל האכזרים.

וכשהדובר ידוע כאיש מעשי מאוד, איש שיודע לעשות עסקים ובגדול, שהגיע לרגע הזה מוכן, עם צוות של אנשים שמאמינים בבורא וגם טובים מאוד בביזנס, שכבר פיטר את מי שעשוי להפריע - אתה רואה גדלות ורוממות. האיש הזה ואנשיו ובוחריו ראויים לברכת ה': "הבוטח בה' חסד יסובבנו", כפשוטו. זה משמח גם אותנו כאזרחי העולם וכתושבי ישראל.

אבל מצד שני זה מציב בפנינו תמונת ראי. אני אומר לעצמי: רגע, הלוא זה בדיוק מה שייעדה תורת משה לנו, העם הנבחר. "ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". הפעם האחרונה וכנראה היחידה שגדלות כזו ונאום כזה וחוויה כזאת קרו לנו, הייתה בתפילת שלמה וברכתו בחנוכת בית המקדש הראשון.

אינך יכול להימנע מהשוואה אלינו כיום. גם אנחנו זכינו בבחירות האחרונות במנהיגות הנקראת ימנית ובראש ממשלה היודע לנאום ולכאורה גם לנהל עניינים. גם אנחנו פתחנו בנאומים על סילוק הדיקטטורה המשפטית ופעולה לאומית תקיפה, אבל איזה הבדל.

ממש כאותו משל על שני סוגי מורים שנכנסים לכיתה. יש מורה שברגע שהוא נכנס, קומתו הזקופה והמבט בעיניו משדרים שאין להתעסק איתו. הוא לא יזדקק להערת משמעת אחת, הוא גם הגיע מוכן ומיד יסביר בקיצור ולעניין מה הוא עומד ללמד וייגש ללוח לכתוב את הנוסחה המתמטית שאותה הוא עומד ללמד. לעומתו ישנו המורה ההססן והחלש, שאינו מתאים לתפקידו. הוא יפתח בהצהרות על מה שהוא דורש ומצפה מהתלמידים, אבל קולו ייבלע ברעש שהוא אינו מסוגל להשתלט עליו. הוא ייבחן מיד על ידי התלמידים, והרעים והמופרעים שבהם בתוך כמה רגעים יעשו בלגן וישתלטו עליו. הוא יצרח ויאדים מכעס, ידרוש מראש המפריעים לצאת מן הכיתה וההוא יסרב וילעג. לשמע הרעש יגיע המנהל וכל זמן שהוא בכיתה יהיה שקט מתוח, שייגמר בדיוק ברגע שהמנהל ישוב לחדרו.

דונלד טראמפ עומד מול פרוגרסיבים ותבוסתנים ושיגעונות אופנתיים מגובים בתקשורת עוינת ובאקדמיה מטורללת, לא פחות ואולי אף יותר מאיתנו, אבל הופעתו הבוטחת והבהירה אומרת כבוד ומאפשרת לו להתעלם מרעשי הרקע ולהיות מעליהם. לעומתו, כמה עצוב ועלוב מצבם של מנהיגינו הנבחרים, שמשום מה ולא ברור מדוע, קיבלו עליהם את עול מלכותה של דמות גרוטסקית כמו גלי בהרב־מיארה שהגיעה משום מקום, ושל יצחק עמית גולדפריינד כשליט כול יכול. רק בארצנו נטולת האלוקים והכבוד העצמי אפשר היה להגיע למסירת נערות סוהרות לרב מחבלים לטיפול לילי כאתנן, ולשחרורו הביתה לאחר מכן בהסכם כניעה מול רשעי עולם.

קיבלנו מהקב"ה הכול - עוצמה צבאית וכלכלית ויכולות מודיעיניות דמיוניות. נכנסנו למלחמת תשפ"ד מתוך אסון נורא שהיה תוצאה ישירה של ההבלים שבהם פיטמנו את עצמנו במשך שנים ושל העיוורון של מנהיגות הצבא והמודיעין, וגם של ההנהגה המדינית שנגררה אחריהם. היינו אמורים להשתחרר בבת אחת מהתרמית העצמית שחיינו בה שנים רבות על "מתונים משני הצדדים וקיצוניים משני הצדדים" ומהדבקות בגבולות חסרי כל היגיון גאוגרפי או היסטורי. כל מי שאינו אנטישמי ואינו אוטו־אנטישמי ראה בעליל מול איזה שיא של רצחנות ואכזריות אנחנו עומדים, ולא היה צורך בשום מילה של הסבר למלחמת חורמה באויב. היינו בנתוני פתיחה שמאפשרים ומחייבים לנצח מהר, להוריש ולרשת מיד כמצוות התורה. זכינו בניסים שלא קורים בדרך הטבע, הריסה מוחלטת של עזה, בריחה המונית בעזה ובצפון, חיסול סינוואר בזימון אלוקי שלא התכוונו אליו וחיסול נסראללה בפעילות מדויקת יזומה, פעולת הביפרים שאין לה תקדים בהיסטוריה והייתה תלויה בהמון תיאומים וסייעתא דשמיא, ועוד ועוד.

כואב מאוד לראות שאחרי כל זה אנחנו מאבדים בידיים את כל מה שהושג. הצעתו של טראמפ שהוא יכבוש את עזה, יסלק את הרשעים ויבנה אותה במקומנו, ולאחרונה אזהרתו לחמאס להחזיר את כל החטופים עד שבת ב־12 בצהריים שאם לא כן ייפתחו להם שערי גיהינום (אנחנו במתח ובתקווה שיהיו מעשים מאחורי המילים), דומות בעיניי לאותו מנהל שנכנס לכיתתו של המורה הכושל כדי לעשות שקט.

מה נשאר? להתפלל לה' שימשיך לחבל תחבולות להציל אותנו מעצמנו, ויהי רצון שברגע המבחן הבא ניזכר בבוראנו ונשתף איתו פעולה.