רמי דוידיאן, תושב מושב פטיש, מצא את עצמו ב-7 באוקטובר בלב התופת, והציל באמצעות רכבו האישי מסוג טנדר עשרות רבות של נערים ונערות. דוידיאן השתתף במשדר המיוחד של החברה הממשלתית לתיירות ומשרד המורשת באתר המכוניות השרופות.
"זה סל עצום של עצב וכאב, משולב בהמון גבורה", אומר דוידיאן. "אני נושא בליבי כאב על האובדן ועל הזוועות שראיתי, שאין מילים שיוכלו לתאר. מי שלא היה בתוך זה לא יבין לעולם מה זה חורבן אמיתי. אבל לצד הכאב, אני זוכה לניצוצות של אור, אני מוזמן להמון חתונות ולבריתות, לשמחות של אנשים שהצלתי. זו זכות אדירה לדעת שהצלתי את האחים שלי, זה מעניק לי כוחות להמשיך".
"אני לא יכול לזכור את כל השמות והפרצופים של האנשים שהצלתי, אולי זה לטובה, המוח לא מאפשר זאת. היו מקרים של שניות, אבל גם חילוצים תחת אש והימלטות מירי כבד של מחבלים, אלה דווקא שנצרבו בי היטב. הם קשים לי מאוד".
"במהלך האירועים, התחברו כל הנקודות, המיקום, התזמון, אפילו הידע שלי בערבית והמנטליות של הפלסטינים אחרי שנים של עבודה איתם. היו מקרים שבהם התחפשתי לפלסטיני בוזז, נעלתי כפכפים, רק כדי שהמחבלים לא יזהו אותי. כך נכנסתי שוב ושוב, חילצתי אנשים, יצאתי ונכנסתי שוב. לא עניין אותי שום דבר, גם לא המחשבה שאולי מהחילוץ הבא אני כבר לא אחזור. לא פחדתי לרגע, הייתה לי אמונה פנימית שאני שם כי אני נועדתי להיות שם".
עם הזמן, החלו להופיע תסמיני הטראומה. "כולם אמרו לי: 'רמי, זה עוד יגיע אליך'. עניתי שאני חזק ואעמוד בזה, אבל לצערי טעיתי, יש המון טריגרים שמחזירים אותי לשם. אני עובר טיפול, למדתי לבקש עזרה, ואני לא אותו אדם שהייתי לפני ה-7 באוקטובר. לפעמים אני ממש רוצה לספר לעצמי של ה-6 באוקטובר מה עבר עליי".
לצד ההתמודדות האישית, יש לו מסר חד וברור: "כבר שכחנו מה הוביל אותנו למצב הזה – את הכאב, הקרע, הפילוג. דיברתי עם חטופה שחזרה מהשבי, שסיפרה שאחד המחבלים אמר לה שהוא מתפלל שעם ישראל יישאר מפולג. אפילו האויבים שלנו יודעים מה מחליש אותנו. אסור לנו לתת לזה לקרות שוב".