לאחרונה קיבלתי מספר בקשות של ישיבות תיכוניות להגיע לחדר המורים ולתת עצות וטיפים לצוות הרמי"ם המסור שעושה את מלאכתו.
זר באמת לא יבין זאת. מדובר באנשים שאת חלקם אני מכיר אישית, שאין להם יום ואין לילה וכמעט תמיד לא משנה מה שהם יעשו, ייפול עליהם הורה לא מרוצה שיבקש וידרוש התנהלות ראויה יותר לטעמו, שהרי עצם העובדה שההורה מעולם לא עמד מול כיתה, לא באמת אמורה להפריע לו להפוך למבקר המדינה ולתת ציונים לר"מ של הבן שלו. מה המסר שהילד בסופו של דבר מקבל? אלוהים יודע.
מצד שני, בוודאי שחשיבות האינטרקציה בין המחנך לילד היא עצומה. ילד אמור לראות במחנך שלו עוגן. אי של יציבות. דמות שהוא סומך עליה בצורה כזו עד שהוא ירגיש מספיק בנוח לשתף אותו בדברים שלפעמים לא נעים לו לשתף את ההורים שלו. לא כי ההורים חלילה לא מספיק טובים כמו בגלל זה שהם עסוקים עד מעל לראש בשוטף של החיים ובחלק מהמקרים מה לעשות, לילדים לא נעים לפתוח בפני ההורים שלהם. בטח בנושאים אינטימיים שקשורים להתבגרות, שמירת הברית ובינו לבינה.
בדיוק בגלל הסיבה הזו, תלמיד שמרגיש לא בטוח למול הצוות החינוכי, בנוסף לאתגרים החברתיים העומדים לפתחו ירגיש מבולבל ואבוד באלקים הבית ספרי הישיבתי.
בכל אופן, מתוך חרדת קודש אמיתית ותחושת הערכה עצומה לפועלם של המחנכים והרמי"ם אשתף בכמה תובנות שלמדתי עם השנים ואני משתדל ליישם בכיתה למול התלמידים שלי.
בואו, ברור שאני רחוק מלהיות מושלם והרבה פעמים אני לא מצליח ליישם פרומיל ממה שאכתוב כאן. ובכל זה הטיפים האלו הם כוכב הצפון שלי ולשם אני חותר.
- תראו את התלמידים שלכם!
אין מצב שתלמיד לא מגיע לכיתה ואני לא שואל בשלומו. ווטסאפ אחד לתלמיד. ווטסאפ אחד להורה שלו. אני לא חייב לשלוח את זה בחצי שעה הראשונה...אבל בואו נגיד שעד 10 בדרך כלל כל התלמידים שלא הגיעו קיבלו ד"ש ממני. ככה התלמיד מרגיש שרואים אותו. שהוא לא שקוף.
2. באשר הוא שם
לסיפור הבא אין לי מקור ברור אבל כך שמעתי ואשמח לדעת מה המקור:
מסופר שפעם אחת צוות הרמי"ם של הרב נריה זצ"ל ראה אותו מוקף בתלמידים במסדרון. כששאלו אותו לפשר העניין ענה להם הרב נריה שהתלמידים שיתפו אותו בהתלהבות במשחק של בית"ר. לנוכח מבטם המשתומם של הרמי"ם שהרי מה לראש הישיבה ולמשחק של בית"ר ענה להם הרב נריה: גם אם אתם לא צופים בכל המשחק, בוודאי שכדאי שתהיו מעודכנים בתוצאה. לתלמידים שלכם יש עולם תרבותי. שפה מיוחדת. תרבות של טיקטוק ואינסטגרם. אל תהיו עבמי"ם! תכירו את השפה והמנטליות שלהם. לא תאמינו איך הדרך ללבבות שלהם תהיה הרבה יותר פתוחה זמינה וסלולה עבורכם.
3. תחמיאו כאילו אין מחר
שמעתי על אחד מהמחנכים היקרים בישיבת 'אורות יהודה' באפרת שהיה לו מנהג להפסיק את השיעור באמצע ולשלוח ווטסאפ שכול כולו מחמאה וגאווה להורים של התלמידים שלו:
"אני מעדכן את כבודו שהבן שלך, ענה על תשובה באופן נפלאה, כל הכבוד".
ההורים היו מתמוגגים.
יש הורים ששומעים את המחנך רק שהילד שלהם הפריע. זו בעיה כי הסאבטקסט הוא בעצם:
אתה מבחין בילד שלי רק שהוא מפריע. באמת יכול להיות שאתה לא רואה את הדברים הטובים של הילד שלי? הוא באמת לא עושה שום דבר טוב?
לקחתי את המנהג הנפלא הזה ואימצתי אותו.
4. הסמול טוק עושה את כל ההבדל
הגישה שלי: בשיעור אני מורה. בהפסקות ובין לבין אני כמו מדריך חינוכי. צוחק איתם. מדבר איתם בגובה העיניים. נמצא שם בשבילם. לא, אני לא סחבק ולא חבר. מחנך לא צריך להיות סחבק. אבל בשביל ליצור שפה משותפת הוא צריך לדעת להשיל מעליו את שריון הרשמיות ולדבר בשפת הלבבות.
דווקא דור הטיקטוק כל כך צריך שיראו אותו. שיקשיבו לו. לא AI אלא מחנך. אדם. עם נשמה ונפש. דווקא הדור הזה של האריות והגיבורים, דור שגם ההורים שלו טובע במיליון מטלות, צריך לדעת שיש לו בכל העולם דמות אחד שתאמין בו. שתהיה שם בשבילו. שתקבל אותו כמו שהוא. מעבר לציונים ולתעודה. ועם חושבים על זה , אז זו בעצם הסיבה שבגללה אנחנו קמים בבוקר ונכנסו למקצוע הכל כך מדהים הזה מלכתחילה.
5. סייעתא דשמייא, תפילות והדמעות של הסבתא
כי תכל'ס, בלי זה אין בעצם כלום.