הדיון על המאחזים, החוות והגבעות הוא אחד הנושאים המרכזיים והמורכבים במערך ההתיישבות ביהודה ושומרון.
מצד אחד, אין ספק כי תנועת הגבעות מהווה הוכחה לניצחון הרוח ומהווה חידוש מרענן של ערך האחיזה בקרקע על כל רבדיו וכמובן מבטאת את גבורת היהודים בארצם מולדתם, כל אלו הינם תשובת משקל מסויימת לאובדן הדרך ההפוכה ששיאה היה בארועי 7/10.
ההתיישבות החדשה באזורים הפתוחים מהווה בלם חיוני מול ההשתלטות הפלסטינית, ולעיתים אף מתקנת מחדלים ארוכי שנים של מדיניות ממשלתית רופסת.
מצד שני, נשאלת השאלה, האם כל יוזמה התיישבותית באמת משרתת את האינטרס הלאומי הכולל, או שמא במקרים מסוימים היא מתבצעת ללא מחשבה אסטרטגית וללא ראייה ארוכת טווח? (בכלל, האם חזון ההתיישבות בבניה הוא על כל גבעה ועמק…?)
לדעתי צריך וטוב שיתנהל דיון ציבורי בעניין ואנסה לשרטט את הקווים המנחים בסוגיה זו, להלן;
שני קריטריונים חשובים לבחינת הקמת התיישבות-
1. חשיבות אסטרטגית – יש לבחון כל נקודה לפי תרומתה האמיתית למערך ההתיישבות הכולל (לעיתים נקודה אחת יכולה לתת מענה לשטח גדול מאוד), שיקול זה חייב להיות מוגדר על ידי אנשים מנוסים, המודעים למפת השטח ולהשלכות ארוכות הטווח של כל נקודה חדשה.
2. אופק להסדרה עתידית – גם אם ההסדרה תיקח זמן, יש לוודא שלמאחז מסוים יש פוטנציאל להפוך ליישוב מוכר ויציב, ולא להתיישבות ללא תוחלת ברורה, שעלולה להסתיים בפינוי כואב, בעימותים עם הרשויות או בהפיכתה לנטל ביטחוני ומשפטי (גם לאחר ריבונות).
לאחר הצבת 2 נקודות אלו צריך לבחון את המציאות בשטח לאורן-
אכן, חלקן הלא מבוטל של נקודות חשובות אלו עומדות בקריטריונים הללו וצופות גם פני העתיד לגבי ההסדרה ולגבי זכויות וחובות המתיישבים שם והינן מבורכות.
אך בחלק שהולך וגדל, מתקבעת מציאות שכל אדם בעל מוטיבציה יכול להקים נקודת התיישבות, לעיתים ללא ניהול מרכזי, ללא תכנון כולל וללא אסטרטגיה ברורה.
ההחלטות מתקבלות בידי “שריפים” מקומיים המכתיבים את הנהלים בשטח, כאילו מדובר ברכושם הפרטי. חלקם גם פונים לעזרת הציבור בעזרה למימון המיזם.
יתרה מכך, במקרים מסוימים גם במאחזים קיימים, מתבצעות מכירות פרטיות של קרקעות כאלו ושימושים שאינם תורמים להתיישבות הלאומית בהכרח. לעיתים גם עסקאות של מכירת קרקע לצרכים מסחריים כמו אדמת גן, בנין וחציבה, כל אלו מערערים את המשילות ויוצרים שאלות כבדות משקל, ביום שבו תוסדר ההתיישבות, האם כל מי שתפס גבעה באופן עצמאי יוכל להכתיב את תנאיה? האם ההתיישבות כולה תצטרך “לרקוד לפי חלילו”?
היעדר התערבות ברורה והכוונה מצד המדינה והנהגת ההתיישבות גורם למציאות הזו לתפוס נפח ולצאת משליטה מבוקרת.
ניתן וצריך למתוח את גבולות ההתיישבות, במיוחד בתקופות מלחמה, בהן הכרחי להרחיב את האחיזה הישראלית בשטח.
עם זאת, ללא מדיניות ברורה וללא הבחנה בין התיישבות אסטרטגית להתיישבות פרטית בלתי מפוקחת, וללא לקיחת כלל השיקולים גם בעידן מלחמה כאמור, נוצר כאוס שיפגע בהתיישבות כולה.
השלכותיה של מדיניות רופסת זו עלולות להיות הרסניות ויהוו קושי בהסדרתה בטווח הארוך, יגרמו נזק נופי חסר תקנה וגם יגרמו לעימותים פנימיים בתוך ההתיישבות עצמה.
מה שברור כבר כעת הוא שהגיע הזמן להתעורר ולנהל את המציאות הזאת בתבונה. אם לא נפעל נכון ובזמן, נמצא את עצמנו עם מציאות שתהפוך מנכס לנטל, ומצורך אסטרטגי לאנרכיה מסוכנת. מוטב שנקדים לזהות את הבעיות והאתגרים ולגבש מתווה שיבטיח שההתיישבות תפרח ותורחב בתהליך נכון ולא בשיטת כל דאלים גבר!
ההתיישבות הינה ערך חשוב, הקשר לאדמת הארץ וההליכה בה באופן חירותי מבטאת תיקון גדול ונצרך בעת הזו, בה בעת צריך גם התכווננות מדויקת יותר. אני קורא להנהגה לאמץ את רוח הקריטריונים שהצעתי, לקבוע נורמה ולהתחיל לפעול באופן מיידי חיובי ומכוון בעניין.
הכותב שימש כיועץ לענייני התיישבות של חמישה שרי ביטחון